יש טעימות של פעם בחיים. זה משפט שקצת נורא להגיד בגיל 26, לא? אבל לפעמים ככה זה מרגיש. טעימה של פעם בחיים, אפילו שאתה יודע שיהיו עוד הרבה "פעם בחיימים" שכאלו.

שאטו פאלמר 1996 - כאפה מצלצלת

לאחרונה חוויתי טעימת "בורדו 2000", הישר מהמרתף הפרטי של אנשים יקרים במיוחד. המארחים הנדיבים הכרתי כשסעדו ביום פתיחת המסעדה בה אני עובד. הם היו הלקוחות הראשונים ששירתתי, והביאו עימם בורגון לבן מ-2003. אני בכלל לא ידעתי אז אם מותר לי לטעום כשהלקוח מציע. הייתי בתחילת דרכי, ובעיקר השתדלתי שלא יראו את המבוכה על פני נוכח הידע העצום שלהם. מאז נפגשנו שוב ושוב, במסעדה ובארועים קולינריים אחרים. נוצר בינינו חיבור מיוחד סביב קולינריה, חיבור שחוצה גיל, מעמד, עיסוק ועוד. כל פעם כשהם באו לבקר, אני סימנתי עוד "וי" ברשימה הבלתי נגמרת של "יינות שאני חייב לטעום לפני שאמות", ואני מצידי תמיד שמרתי להם פינה חמה בלב בתור "הלקוחות הראשונים שלי". אבל אנחנו סוטים מהעניין, בואו נחזור לבורדו.

בורדו מתעתעת בי. לא עבר זמן רב מאז עשיתי את הצעד הראשון בעולם היין ועד שידעתי לדקלם את הדירוג של 1855. ידעתי היטב מה זה "בורדו", אבל לא הכרתי אותה. אני זוכר בעל-פה את הכפרים על המפה, שיננתי שנות בציר מוצלחות. רוב הבורדו שטעמתי היה טוב, אבל לא היה בורדו, ב-ב' הידיעה. הכרתי את בורדו יותר מדי טוב דרך הספרים, ופחות מדי דרך הכוס. "בורדו" חשבתי לעצמי, "ביג פאקינג דיל". אבל אז הגיע "שאטו פאלמר 1996", והוריד לי כאפה מצלצלת. אלוהים, כמה שזה טעים, לא להאמין שיש דברים כאלה בעולם. ואז התאהבתי בבורדו. אבל אז שוב: שותה ומתאכזב, שותה ומתאכזב. ושוב יד המקרה. "שאטו פאלמר 1989", "שאטו לאטור 1986", "שאטו ביישבל 1970". כמה שזה טוב, והיו עוד רבים וטובים. ובין לבין - אכזבות. יינות צעירים ולא ברורים, יינות בוגרים ועייפים, ובעיקר יינות מודרניים וחסרי ייחוד. זה הרומן שלי עם בורדו. היסטוריה של אכזבות ושיאים של רגש. 

ואז הגיע אותו לילה מופלא של תחילת ינואר - מטובי היינות של בורדו 2000. מדברים על שנת 2000 כעל השנה האחרונה בה בורדו הייתה "בורדו". הסינים עוד לא היו ממש במשחק, מה שאומר, שכדי להנות מבורדו מהשורה הראשונה היה מספיק להיות סתם עשיר, לא היה צריך להיות מיליונר. אומרים שבאותה התקופה יועצי היין עוד לא היו כל כך דומיננטיים, והיינות עוד שיקפו את הטרואר. מה אני יודע?! אני עשיתי את צעדיי הראשונים עם וודקה קגלביץ' כשבצרו את הענבים ב-2000 (הייתי כבר בן 15, כן? הדור שלי עוד היה מחונך, לא כמו היום שמתחילים לשתות ולעשן בגיל 9). איך שלא יהיה, 2000 זה בציר ענק. כבר הבנו איך זה עובד בבורדו: כשזה טוב, זה טוב כמו שום דבר אחר בעולם. קשה להבין את היינות האלו בשנים הראשונות, אפילו אחרי 10 שנים. כשטעמנו את "שאטו דוקרו-בוקאיו 2000", הבקבוק צחק לנו בפנים, מה אנחנו חושבים לעצמנו שאנחנו נוגעים בו בכלל. מצד אחר, היינות ה'צנועים' יותר, "מאלסקו סנט-אכזופרי" למשל, כבר נכנסו לזמן הנכון לשתות אותם. אני אוותר על רשמים מסודרים מכל היינות שנטעמו (17 בסך הכל). אלו יינות שהם הרבה יותר מאסופה של "פירות יער שחורים" ו-"סיומת ארוכה המשתהה על החך". תרשו לי, אם כך, לשתף אתכם בחוויה האישית שלי משני יינות שנטעמו. האחד היה "לה מייזון הו-בריון". לא משנה מה חושבים על מבקרי יין כאלה או אחרים, לטעום יין שמקבל 100 עגול אצל פארקר ובמגזין ווין ספקטייטור, זה מרגש. חושילינג מרגש. היין הרגיש כמו קפסולה סגורה ומרוכזת של אושר. עדיין צעיר להחריד ולא נותן הרבה. היה ויכוח בין הטועמים: האם היין מאוד צעיר, או שאנחנו פוחדים להודות שהוא מאכזב? האם זה טעם השלמות, ציון ה-100 הנשגב? לי זה הזכיר את האוכל של האסטרונאוטים, גלולה מרוכזת המכילה בתוכה את כל מה שנחוץ, וגם משביעה. זה הרגיש כאילו עוד עתיד גדול-ענק לפניו. האם אני מושפע מהציונים? אני מניח שכן. האם זה צריך להוריד לי מההנאה? אני מניח שלא. האם עוד אזכה לטעום את היין הזה עוד עשור ולראות אם צדקתי? הלוואי.

מרתף שאטו לאפיט רוטשילד
מלאכים קטנים, נבל וכינורות

היין האחרון בטעימה היה "שאטו לאפיט רוטשילד 2000". מהיינות היקרים והנחשקים בעולם. מה אגיד? אם ה"שאטו פאלמר 1996" הביא לי סטירה מצלצלת, כאן כבר נפל עליי פסנתר. בחרו את הקלישאה האהובה עליכם: אם יש לשלמות טעם, זה הטעם שלה. אם יש גן עדן, זה מה ששותים שם. אם אלוהים הוא יינן, הוא כנראה חתום על הבקבוק הזה. שתינו את היין אחרי 16 יינות, שלא בדיוק רקקנו. נכון, גם לקגלביץ' יהיה טעם טוב יותר אחרי 16 יינות בורדולזיים נפלאים. התווית, מה, אין לה השפעה? בטח שיש. לתווית, לציון, למחיר, לאנשים. אף אחד לא טועם בואקום. היינות הללו הם סכום הגדול מסך חלקיו. לתווית יש השפעה, ולאירוע בו הם נלגמים. הרי, כל יום שפותחים בו לאפיט, הוא אירוע. היין עדיין צעיר ועוד יש לו הרבה הרבה לאן ללכת, וכל מה שהוא נותן כרגע, וזה לא מעט, הוא רק רמז למה שעוד מצפה לנו. להלן רשמי טעימה מסודרים: מלאכים קטנים מרחפים בין הלשון לחיך, עם נבל וכינורות, בסימפוניה שצלילה מהדהד בראשי גם חודש אחרי.

איך אוכל להוציאך מראשי, בורדו, אחרי שראיתי למה את מסוגלת? איך אהיה מסוגל להרשות לעצמי עוד יינות שכאלה, שהרי לא מלוכסן עיניים הנני, לא מחזיק במניות של גז טבעי ולא בן של יורש עצר? אשמח לקבל פתרונות יצירתיים או מניות של גז טבעי...