העדות הראשונה לשמירת יין ויישונו במצב מאוזן מגיעה מהמאה ה 14 של ימי הביניים, זאת למרות שבאותה תקופה אבירית נהוג היה לשתות יין בטווח זמן קצר ממועד הכנתו. חומץ בן יין, לעומת זאת היה "להיט", פשוט כי באופן טבעי, היה הרבה ממנו. אך השימוש הראשון בפקקי שעם החל רק בין המאות 17-18 אז גם החל ייצורם של בקבוקי יין צרים. עם הזמן למדו בני המילניום הקודם כי ליישון היין גם תרומה לבשומותיו. מכך משתמע כי טעימת יין בימינו אנו קשורה בעבותות לשתי המצאות היסטוריות חשובות שהיוו את אחד הנדבכים המרכזיים בשימור ויישון יין.

זאת ועוד, לו הנזיר הידוע דום פריניון לא היה עושה שימוש בפקקי השעם לשם אטימת בקבוקי השמפניה שלו, ייתכן ועד היום היה מרחף לו הגיזוז העדין שלהם מעל ראשינו מבלי להבין שמקומו בבקבוק עד שנחפוץ ביקרו. סגירת בקבוקי השמפניה אינה רק תרומה ליין הנהדר הזה, כי אם גם שיעור במדעים, שכן על הפקק לעמוד בפני לחצים גבוהים מבית ורצון עז ללגום אותו מחוץ.

אם כך, כיצד נאטמו בקבוקי או מיכלי היין עד להמצאת פקק השעם?
אחת השיטות הייתה שימוש בסמרטוטים ספוגי שמן. אינני יודע כיצד ועד כמה השפיעו אלו על טעמי היין או השמפניה, אך וודאי אין זה מקרה כי זיכרון בקבוקים עם בד ספוג מציץ מצווארם שאוב כיום בעיקר משדות הלחימה. הפינים כנראה שתו הרבה יין כשהגו את רעיון בקבוקי הנפץ שנקראו על שם מולוטוב (שר החוץ של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה).

על אף הרעיון הרומנטי שבבסיס השימוש בפקקי שעם, יינות המייצגים את מדינות העולם החדש (אוסטרליה, ניו-זילנד – 95% מהיקבים) משתמשים בחלופות מזה שנים רבות ובשנים האחרונות חדרו החלופות אפילו ליקבים צרפתיים נועזים דוגמת Château D'Agassac תחת האפלסיון של Haut-Médoc הנמצא ב Ludon-Médoc שבבורדו או Château Malartic-Lagravière הנמצא ב Pessac-Léognan שבבורדו. גם בישראל השימוש בפקקים חלופיים מצוי אם כי במעט יקבים בשלב זה.

המתחרים הגדולים ביותר של פקקי השעם הם פקקי הברגה מתכתיים. בין הפקקים האחרים המצויים בשוק ניתן למצוא גם פקקים העשויים מפולימרים פלסטיים, זכוכית, Vino Seal (זכוכית עם טבעת גומי אוטם), Zork ועוד.

אוסטרליה צועדת בראש
אוסטרליה היא המדינה בה השימוש בפקק ההברגה לבקבוקי יין היה הנרחב ביותר מאז המצאתו עד כדי הפיכתו לסמל המסחרי של יינות אוסטרליה ושכנתה ניו-זילנד. מפעל פקקי השעם הראשון באוסטרליה הוקם בשנות החמישים של המאה ה 18 והפטנט על פקקי ההברגה נרשם כבר ב 10.08.1889 בבריטניה על ידי Dan Ryland. יחד עם זאת, רק בשנת 1977 יקב ילומבה האוסטרלי (Yalumba) אימץ את פקקי ההברגה Stelvin אשר יוצרו על ידי היצרן הצרפתי La Bouchage Mecanique (כיום סימן מסחרי של Pea Pechiney) כמוצר איכות.

אבל גם באוסטרליה לא הכל התנהל בצורה חלקה. בשנת 1984 הוסרו בקבוקי היין עם פקקי הברגה ממדפי השוק האוסטרלי לאור סירובו של קהל הצרכנים להתרגל לרעיון החדש. הפקקים שבו רק בסוף שנות ה 90 לאחר שמדינות כמו שוויץ למשל כבר חצו את קו 60 מיליון הבקבוקים הסגורים בפקק הברגה בשנה. שנת 2003 הייתה שנת שיא בצריכת בקבוקי יין עם פקקי הברגה ומחסור חמור בפקקים גרם לעיכובים בייצור היין.

על אף תפוצתם הרבה של תחליפי השעם בעולם, הרומנטיקה מסרבת להיעלם. בישראל, צרכני היין, משייכים באופן אוטומטי כמעט, בקבוקים בעלי פקק הברגה ליינות מסדרות זולות. יקבים כמו יקב תבור שהעז ומשתמש בפקקי הברגה עושה זאת למשל רק ביינותיו הלבנים שתדמיתם בציבוריות הישראלית נמוכה גם כך. תדמיתם של פקקי ההברגה נמוכה בעיני הציבור הישראלי שאינו פתוח דיו לרעיונות חדשים, בדיוק כמו לרעיון של שתיית יין בכל ארוחה.

פקק אקולוגי או פקק בטוח? 

על אף היותה של תעשיית השעם תעשייה הנחשבת אקולוגית, ידידותית לסביבה ואף התומכת בחלק מעקרונות רעיון הקיימות, בעיותיה הגדולות ביותר הן עלויות השימוש בה וזיהומים בקטריאליים המהווים 6-10% ומזהמים את היין בנגזרות של אניזול המשווה ליין ריחות מעופשים וטחובים. השעם משמש לפקקים, אבל לא רק. תעשיית השעם מהווה נדבך חשבו מאוד לכלכלת פורטוגל המייצרת 61.3% מ 300 אלף טון שעם המיוצר בעולם (ספרד 29.5%, איטליה 5.5%). לעומת פקקי השעם, אין בפקקים המתחרים בעיה של זיהומים ועלות יצורם קטנה יותר כך שהיא משפיעה על מחירו הסופי של היין פחות.

המחלוקת הקשה ביותר במלחמה שבין תומכי השעם ותומכי פקקי ההברגה היא באמירה כי התיישנותו של יין הסגור באמצעות פקק הברגה אינה מתקיימת היות והפקק אטום לפעפוע של חמצן לתוך הנוזל וזאת בניגוד למתרחש בעת השימוש בפקקי השעם. טענה זו הופרכה בפורומים מדעיים ובטעימות שנערכו למשל ביינות הארכיון של יקב Yalumba, חלוץ המהפכה, אשר הוכיחו כי היין המשיך להתפתח גם בבקבוקים בעלי פקק הברגה.

העובדות בשטח מדברות בעד עצמן. החל משנת 2000 חלה עלייה משמעותית בשימוש בפקקי הברגה בכל העולם. בניו זילנד, ארה"ב, גרמניה, צ'ילה, דרום אפריקה, אוסטריה ואפילו בצרפת הצליח פקק ההברגה לשבור את המחסום הרעיוני ולמצוא מקום ביינות מסדרות נמוכות לא פחות מיינות פרימיום. הדבר היחיד שנותר כעת הוא לתהות מה יעשו בעתיד אותם מבקרי יין שבכל בקבוק שני הנפתח עבורם הם זועקים כי היין "קורקי"... משל היו ארכימדס. בישראל עוד חזון למועד, אבל אם יורשה לי, אולי המילה "מבורגג" תוכל להחליף את החסר?! עתה כל שנותר הוא לתהות על משמעותה.