האמרה הידועה קובעת שאפשר לייצר יין גרוע מענבים טובים, אבל לא ניתן לייצר יין משובח כאשר הענבים אינם איכותיים. החלטנו לפיכך לצאת אל הכרמים ועם פרוס שנת תשע"ה, להתחקות אחר הענבים ולהציג תמונת מצב עדכנית ככל הניתן ביחס למתרחש בעת זו בכרמים בישראל, ובזירת הכורמים המעבדים אותם.

על מנת לקבל תמונה ברורה ומקיפה ככל שניתן, בחנו את הדברים מזווית ראיה משולשת: ראשית, מנקודת המבט של מי שבידיו מצויים הנתונים הרבים ביותר אודות כרמי גפן היין בישראל – צחי דותן, מנכ"ל המועצה לגפן היין; שנית – דרך ראות עיניו של ארקדי פפיקיאן – יועץ יין ויינן מהמוערכים ביותר בישראל, ד"ר ליין תרתי משמע; שלישית, מזווית הראיה של שמואל תמיר – כורם ותיק ממושב גבעת ישעיהו הסמוך לעמק האלה, אשר בשנים האחרונות החל גם לייצר יין, ויחד עם בניו הקים את יקב תמיר – לב הכרם.

תכלה שנה וקללותיה

כבר מספר שנים נמשכת התמודדותם של הכורמים בישראל עם וירוס אשר תקף את הכרמים. הוירוס, ששמו בישראל וירוס סלסול העלים 'ליפרול 3' קיים למעשה כמעט בכל מקום בעולם בו מגדלים גפנים. בישראל התפרץ תחילה וירוס סלסול העלים בכרמים שבצפון הארץ, ועל כן נזקיו ניכרים מאוד בצפון. הוירוס גורם לפגיעה באיכות הענבים - צבע, טעם וגוף וגם גורם להפחתת היבול (יש אזורים בעולם שהיבול בענבי יין יורד עד כדי 35%) וכדרכם של וירוסים, ממש כמו אצלנו בני האדם, לא ניתן להעלימו בעזרת טיפול תרופתי.

 

"וירוס כמו וירוס", אומר לי צחי דותן, "אינו נעלם אף פעם, לכן צריך ללמוד להתמודד אתו עד כמה שניתן. ביחס לוירוס סלסול העלים, אנו עדיין בשלב הלמידה". מכל מקום, למרות שהוירוס אינו גורם באופן ישיר למותה של הגפן, הרי שהתוצאה הסופית של פגיעתו, הינה הפיכת עיבודם של הגפנים הנגועות לבלתי כלכלי, וכך סופן של הגפנים הנגועות ולעתים הכרם כולו – להיעקר. גם הכורם שמואל תמיר נאלץ לעקור גפנים שחלו בוירוס. "אם הוירוס מגיע מלמטה, מהשורש", הוא מסביר, "המאבק אבוד, לכן צריך להתרכז במניעת הדבקה מלמעלה, על ידי מזיקים שונים ולעצור את ההדבקה מגפן לגפן".

למרבה הצער, אכן נעקרו בשנים האחרונות בגלל הוירוס אלפי דונמים של כרמים, בעיקר בצפון הארץ. מרבית הכרמים שנעקרו הכילו גפנים מהזנים הוותיקים יותר הנטועים בארץ. מגמת העקירה נמשכת, אם כי אפשר שאנו מצויים בתחילתה של מגמת שיפור בתחלואה. לנושא עקירת הכרמים בגינו של וירוס סלסול העלים ולהשלכותיה עוד נחזור בהמשך כתבה זו.

רוויה בכמות הגפנים 

מאז סיומה של שנת השמיטה הקודמת, זו של בציר 2008, עמדה כמות ענבי היין בישראל בסימן של עלייה מתמדת. בציר 2009 הכיל 44,000 טון ענבים, בציר 2010 כבר עמד על כ 46,250 טון, בבציר 2011 נבצרו 48,500 טון. עונת הגידול של 2011/2012 סימלה קפיצה גדולה בכמות ענבי היין ואת בציר 2012 סיימנו עם 53,000 טון – תוספת של כמעט 5%. כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שבמהלך אותן שנים היו לא מעט עקירות של גפנים, בעיקר בשל וירוס סלסול העלים, אך גם על רקע הזדקנות גפנים ומטעמים אחרים, יוצא שהגדלת שטח הכרמים מייצגת למעשה את תוספת הנטיעות שמעבר להשלמת העקירות, ומכאן שמדובר בגידול משמעותי עוד יותר.

כמות הענבים שנבצרו בבציר 2013, והכמות אותה צפויים לבצור בבציר הנוכחי, מצביעות ללא ספק על התייצבות. לדברי צחי דותן, התייצבות שטח כרמי ענבי היין בישראל אינה מקרית. "שלא תהיה טעות, טרואר טוב לא חסר, כורמים טובים ישנם בשפע וגם הציוד קיים, כך שפוטנציאל נטיעה קיים עדיין בשפע ואולם, כאן נכנס הביקוש לתמונה. נכון לעכשיו קיימת רוויה בשוק היין הישראלי, כאשר צריכת היין אינה עולה באופן ממשי. כיום, כבר אין זה סוד שהיקבים המסחריים "תקועים" עם כמויות יין לא מעטות אותן לא הצליחו למכור, בעיקר יינות מהסדרות הבסיסיות יותר.

גם יצוא היין הישראלי אשר בשנים האחרונות היה בהחלט במגמת עלייה, אם כי מתונה, ספג לאחרונה מכה לא קלה, בהקשר של אירועי מבצע "צוק איתן" ומעמדה של מדינת ישראל בעולם. לטעמו של צחי דותן, כל עוד לא יחול שינוי של ממש במגמת הצריכה בישראל, ולחילופין כל עוד הייצוא לא יראה צמיחה של ממש, אין מקום להגדלת יבול ענבי היין בישראל. עצירת מגמת הגידול מעידה על כך שתמונת מצב זו חלחלה גם אל היקבים.

מגמות ביחס לזנים וסגנונות

אלו זנים ניטעו כאן במסגרת "בולמוס הנטיעה" של השנים האחרונות? האם ניתן להצביע על מגמות חדשות בהקשר זה? יותר זנים לבנים, או אדומים? נטיעה של זנים חדשים שלא ראינו בעבר? מי בעצם קובע את מגמות הנטיעה, ככל שאלו קיימות?

 

לארקדי פפיקיאן ישנן תשובות ברורות וחדות לכל השאלות ששאלנו בהקשר זה. השורה התחתונה לדבריו של ארקדי, הינה שבהעדר כל מימון מלמעלה, באשר לא קיימים מחקרים, בדיקות, או הכוונים ממוסדים, הרי שבסופו של דבר, עלינו להודות בהקשר זה לייננים המוכשרים שלנו, ובפרט לאלו העומדים בשורה הראשונה וליקבים שמאחוריהם, על כך שהינם בעלי הידע, הכישורים ולא פחות מכך הרצון לשנות ולנסות.

חלק לא קטן מתמונת מגמות השינוי בזנים ובסגנון אשר חווה בשנים האחרונות ענף היין הישראלי, יש לייחס לדעתו של ארקדי גם לצרכן הישראלי. כבר אין מדובר באותו צרכן צר אופקים שראינו כאן עד לתחילת "מהפכת האיכות" של היין בישראל, אי שם באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. הצרכן היום נחשף, גם בזכות היבוא, לזנים וסגנונות שונים בייצור יין וכיום הינו פתוח הרבה יותר מאשר בעבר, לנסות ולטעום דברים חדשים. הנתונים השיווקיים, ה"ראש הפתוח" של הצרכן ושל הייננים כאחד, מאפשרים היום לגבש גם תפיסה שיווקית שונה, הפותחת דלת לשילוב זנים חדשים בישראל. ארקדי סבור שהתמונה מבחינה זו טרם התגבשה סופית, ועוד יחלפו שנים רבות עד שהדבר יקרה ואולם, אין ספק שתמונת הזנים – אילו והיכן, מתחילה להתבהר. גם צחי דותן מצביע על שינוי מגמה בבחירת זני הענבים הניטעים בארץ, ואף הוא מייחס זאת בעיקר לטעם המשתנה של הקהל, המחפש דברים חדשים, לצד טעמם וכיווני המחשבה של הייננים.

לעתים נראה שמבחינתו של ארקדי פפיקיאן, עדיף היה לו היינו חוזרים 150 שנה לאחור, לימיו של הברון אדמונד דה רוטשילד. "תקופתו של הברון" מסביר ארקדי בסגנונו הציני "היתה פחות או יותר התקופה האחרונה שבה בוצע מחקר מוסדר וממומן של הטרואר בישראל והזנים המתאימים לו, שלא על ידי היקבים". הברון שלח לכאן מומחים צרפתיים מן השורה הראשונה, הללו ביצעו בדיקות סקר מקצועיות, ובסופו של דבר קבעו שנתוני הקרקע, האקלים, הטופוגרפיה, המים ובקיצור – הטרואר הישראלי, מתאים יותר מכל לזנים הגדלים בהצלחה ומייצרים יינות משובחים, בדרום צרפת. כך ניטעו כאן על ידי אנשי הברון בעיקר ענבי קריניאן, גרנאש, מורבדר וסינסו. למעשה, ניתן לומר שאנו מצויים כיום בסוג של סגירת מעגל, שכן לאחר שנים ארוכות בהם זני דרום צרפת ירדו כאן מקרנם, וחלקם הגדול אף נעלם לחלוטין מהשטח, ניתן בהחלט להצביע בשנים האחרונות על חזרה לאותם זנים שבחרו מומחי הברון.

בתום שיחתי עם ארקדי, אני חושב על כך שמבחינתו המעגל שנפתח עם נטיעות הברון, נסגר באופן נוסף. ארקדי, בתפקידו כיינן הראשי של יקב אמפורה, ממש כמו הברון רוטשילד בזמנו, עובד אף הוא בצמידות למומחה יין צרפתי מן השורה הראשונה בעולם, ובעל יותר ניסיון מכל מומחה בתחום הטרואר – מישל רולאן.

 

לצד החזרה לזני דרום צרפת, ניתן להצביע על מגמת חזרה ברורה אחרת – החזרה לזנים הלבנים. מהפכת האיכות אותה הזכרנו, אשר צעדה בד בבד עם קליטתם של ייננים צעירים ומוכשרים רבים בישראל, כאשר רבים מהם הגיעו אלינו ממדינות העולם החדש, שם רכשו השכלתם ביין, הביאה לכך שיוצרו כאן בעיקר יינות אדומים איכותיים, בדרך כלל ממסכים בורדולזיים, מענבים בשלים מאד ותוך שימוש נרחב בעץ, בדומה למה שהיה מקובל אז במדינות בהם למדו והתמחו הייננים, כמו ארה"ב ואוסטרליה. מאידך, ירדה קרנו של היין הלבן, שהיה בעבר מקובל מאוד בישראל, אם כי היינות הלבנים של פעם לא היו בעלי איכות גבוהה. השנים האחרונות מצביעות בהחלט על גידול בצריכת יינות לבנים, ובפרט בחודשי הקיץ הארוכים, ואך טבעי הוא לפיכך גם הגידול בנטיעת ענבים לבנים למיניהם.

מי קובע את המגמות? כבר אמרנו, ראשית כנראה השוק – הצרכנים, שנית - יצרני היין עצמם. הכורם שמואל תמיר מספר שבשנים האחרונות נטע בכרמיו שלושה זני ענבים לבנים חדשים, וכיום כמעט מחצית מזני הענבים שהוא מגדל הם לבנים. ריבוי הזנים הלבנים נובע מכך שהיועץ שלו הינו "אביר היינות הלבנים" – היינן דורון רב הון, ובהחלט גם מתוך דרישת לקוחותיו – היקבים. עם זאת, וכפי שמסביר ארקדי פפיקיאן, מצב זה רחוק מאוד מלהיות אידיאלי. בהעדר מימון ממשלתי, הכל מגיע מן היקבים ותלוי בהם. יקבים מביאים ונוטעים זנים חדשים, השוק טועם ולומד, והתקדמות המגמות איטית מאוד ובמידה רבה – מקרית.

לאחרונה שמעתי מפי ייננים לא מעטים שהם מעדיפים לבצור ברמות הבשלה נמוכות יותר, לעומת מה שהיה מקובל בעבר. גם כאן מדובר בשינוי הסגנון העובר על היין הישראלי, התנתקות מן התפיסה לפיה רק יין עוצמתי, בומבסטי, "גדול" הוא יין איכותי. שמואל תמיר בהחלט מאשר את המגמה. לדעתו, הייננים הם שהגבילו בעבר בסגנון היין שייצרו את טעמו של הצרכן הישראלי, אך משזה החל לגלות טעמים חדשים ביין, התעוררה אצלו הסקרנות והייננים קפצו על העגלה.

אזורי יין ישראליים – האמנם? 

כיום מסכימים מרבית העוסקים בענף היין, שלמרות שטחה הקטן של ארצנו, ושטח הכרמים המצומצם עוד יותר, הרי שהשונות הטופוגרפית – אקלימית, יוצרת אצלנו טרוארים רבים ומגוונים. האם נראה אצלנו בעתיד, כפי שקורה באירופה, אזורי יין מוסדרים ומובחנים, כאשר בכל אזור ואזור מגדלים זנים המתאימים במיוחד לטרואר האזורי, בשונה מהזנים הגדלים באזורים אחרים? ארקדי פפיקיאן מאמין שכן, אבל ממש לא בעתיד הקרוב.

אני מזכיר לארקדי דברים שאמר מישל רולאן בפגישה עם עיתונאי יין ישראלים לפני כשנתיים, לפיהם בניגוד ליקבים המודרניים בישראל, הרי שבכל הנוגע לתהליך גילוי פוטנציאל הטרואר בכרמים – אנו מצויים שנות דור מאחור. ארקדי מסביר: חקר טרואר התקיים כאן כל העת ואולם, גם בהקשר זה, על רקע העדר המימון הממשלתי ובלא מחקר והכוונה מגבוה, המקריות שולטת. את התאמת הזן לאזור ניתן לנתח רק בדיעבד ובאופן איטי מאוד, על פני שנים. בזכות כישוריהם והידע של הייננים, הם מנסים לבחור את הזנים והכנות המתאימים לכל טרואר. "זה נטע פה סירה, ההוא נטע שם מורבדרה ומהניסיון של כולם אנחנו לאט לאט לומדים והדגש – על לאט לאט".

מי אתה הכורם הישראלי של תשע"ה?

דברנו עד כה רבות בכרמים ובענבים ואולם לא בענבי פרא מדובר ומאחורי כל כרם, ניצבים הכורמים ועובדיהם, המטפחים את הכרם במהלך כל השנה ואשר בלעדיהם לא היינו מקבלים את הענבים האיכותיים. ביקשתי לפיכך להבין מיהו הכורם הישראלי של היום? האם ניתן להצביע על שינויי מגמות גם מבחינת זהות הכורמים? וכמו כן - להתחקות אחר המתרחש כיום בכרם.

 

הכורם הישראלי הממוצע, ככל שניתן בכלל להגדיר מונח כזה, בהחלט אינו אותו כורם שהכרנו כאן לפני כמה עשרות שנים. נחזור לרגע לשנת 1904, במהלכה חל שינוי מוסדי משמעותי במושבות ומוסדות הברון. כך מתוארים הדברים בספר "זכרון יעקב" מאת אריה סמסונוב, אשר הודפס בראש השנה שנת תש"ג, לפני 72 שנה: "וגם זה אות לטובה. הפקידות מבקשת לפרוק מעליה מעט עול צרכי צבור ולמסור אותה בידי המושבה עצמה. גם עניני היקב היגעים, אשר היו למעמסה על הברון, עומדים להמסר בידי הכורמים עצמם, שיהיו דורכים ענביהם בגתם ומתקיימים מהכנסתם – כמדת ההכנסה ממש". כך נוסדו אגודות הכורמים בארץ ישראל.

המהלך למכירתו של יקב כרמל על ידי הסוכנות ואגודת הכורמים, אשר יצא לדרכו לפני כשנתיים, סימל למעשה את היעלמותן המוחלטת כמעט של אגודות הכורמים מנוף ארצנו. מן האיכרים במושבות הברון, עבר תפקיד גידול ענבי היין בעיקר למושבים ולקבוצים. "היינו 'שמורת טבע' של כורמים קטנים, שבענפים אחרים בחקלאות אין להם מקום" מסביר צחי דותן - מנכ"ל המועצה לגפן היין. אולם, המצב כיום משתנה וצחי עצמו מצר על כך.

היקבים הגדולים מעוניינים כיום, מטעמים לוגיסטיים וכלכליים, לעבוד עם כמה שפחות כורמים, ובלבד שאותם כורמים יהיו הבעלים של שטחי כרם רבים ככל הניתן. 95% מענף בעלי הכרמים מצוי היה בעבר בהתקשרויות עם היקבים לתקופות של 15-20 שנה. כיום, עם סיומם של החוזים, מעדיפים היקבים שלא לחדש חוזים מול כורמים קטנים, ואותם כורמים נאלצים לחפש יקבים אחרים למכור להם את ענביהם – בעיקר יקבי בוטיק, אחרים – שלא מצאו לקוחות חדשים - פורשים. גם העדר הסובסידיה הממשלתית לענף היין, כמקובל במרבית מדינות אירופה, הינה לדעתו של צחי גורם המקדם תופעה זו.

מן הפן השני, מאחורי מגמה זו יש גם יתרונות, המתבטאים בעיקר בהתמקצעות של הכורמים הגדולים, בציוד ובמיכון המודרני הנדרש להם על מנת להתמודד עם שטחי כרם גדולים. ארקדי פפיקיאן מוצא במגמה זו בעיקר את הצדדים החיוביים. בסופו של דבר מדובר לדעתו בכיוון רצוי לתעשיית היין הישראלית ובלבד שהדברים יעשו באופן נכון, מלמטה ולא על ידי הכתבה מלמעלה, ובתנאי שאותם כורמים גדולים יתמקדו בהתמקצעות. הכיוון לדעתו של ארקדי הוא בהחלט זה של כרמים בשליטה פרטית מרוכזת.

"צריך להבין" מסביר ארקדי, "שהמחיר משחק תפקיד מרכזי בענף גפן היין. ניתן אמנם לעבד כרם בישראל בעלות ממוצעת של 3,000 עד 3,500 שקלים לדונם ואולם, בשביל לגדל ענבי פרימיום או סופר פרימיום, העלות מגיעה עד כדי 4,800 – 5,500 שקלים ואף כמעט 6,000 שקלים לדונם. אוסיף כי גם מחיר הענבים משתנה בהתאם ולא רק ביחס לזן ולאזור שבו מצוי הכרם, אלא גם ובמידה משמעותית, על פי איכות הענבים. מחירם של ענבי פרימיום עשוי להיות גבוה בכמעט 100% לעומת ענבים ללא איכויות מיוחדות. כל זאת, במקום שבו עד לפני עשורים בודדים המרכיב העיקרי בקביעת המחיר ששילם היקב לכורם, היה המרכיב הכמותי.

 

לדעתו של ארקדי פפיקיאן, במעבר לכורמים גדולים יש פוטנציאל להעלאת איכות הענבים תוך הפחתת מחיר. ההתייעלות מתבטאת למעשה בכל ההיבטים של עבודת הכרם – ניהול יבול, ניהול נוף, משטר מים, קרינה ועוד. אם מי שיהפוך לבעלים מרובה כרמים יהיה גם בעל ידע וקבלות מוכחות, לצד אמצעים כלכליים ולא פחות מכך – רצון להתרחב, הרי שיהיה זה בהחלט לטובת התעשייה. לטעמי, גם הכורמים הקטנים יותר אשר יישארו בשטח, וציבור הצרכנים יחד אתם, ירוויחו בסופו של דבר מאותה מגמה שהוזכרה, באשר התחרות תחייב התמקצעות ושיפור מתמיד גם אצל "כורם הבוטיק".

שמואל תמיר הוא אחד מאותם כורמים "קטנים", אולם הוא מהווה לדעתי הוכחה לכך שלא צריך להיות "מגה כורם" על מנת להתמקצע. כאשר נכנסתי לראשונה לכרם של יקב תמיר, נזכרתי מיד בכרמים ה"מתוקתקים" של ה"יקים" הצרפתים שראיתי בחבל אלזס: השורות ישרות כמו סרגל, הגפנים מסודרות והניקיון מופתי. תמיר מאמין ביעילות ותכליתיות, ואת אלו משיגים לדבריו בעזרת מוכנות. "צריך לנקות את השפכטל מיד בגמר העבודה למרות שעייפים, ולא למחרת לפני שמתחילים, כשהמלאכה כבר קשה בהרבה וצורכת זמן".

לדברי תמיר, הסדר חשוב גם לגפן ותפקידו העיקרי של הכורם הוא לשמור על הסדר החיצוני והפנימי שלה, על מנת לאפשר לגפן לבצע את המטרה העיקרית שאנו מעוניינים בה – ייצור ענבים שיתאימו במידה המקסימלית לייצור יין איכותי. "שמוני נוטרה את הכרמים" מצטט תמיר משיר השירים. "הענב הרי רוצה להפוך ליין יותר מאשר אנו מעוניינים בכך". לשאלתי הוא עונה, שכורם טוב אינו זה שמרסס או זומר בזמן, את זה חייב כל כורם לעשות. כורם טוב הוא כורם שמשפיע על הכרם, וכדי להשפיע, צריך להכיר את המטריה ולהבין שהענבים הם החשובים ביותר, ומאחר שבענבי יין מדובר, הקליפה היא החלק החשוב ביותר בענב ולשם צריך לכוון. כיצד? על ידי שימור ושיפור מתמיד של מהלך הגידול הנכון של הגפן, הענב והקליפה.

בעל המאה הוא גם בעל הדעה?

האם הכורם הינו באמת "בעל הבית" של הכרם? האם הוא מקבל את ההחלטות בשטח? או שמא ניתן להצביע גם בישראל, כמו בעולם, על שינוי מגמה גם מבחינה זו, לפיה קיימת מעורבות הולכת וגוברת של הייננים בתהליך הגידול? בעניין זה צחי, שמואל וארקדי תמימי דעים: אכן זוהי המגמה גם אצלנו ומדובר במגמה מבורכת לדידם.

 

ענף היין הוא יוצא מן הכלל בחיבור של כרם ויקב, מסביר צחי דותן. אין עוד ענף חקלאי אחר שבו האופן אשר בו תבוצע העבודה החקלאית משפיע כל כך על התוצר הסופי. מבחינה זו, החקלאי כבר מזמן אינו "בעל הבית" בכל מה שנוגע לטיפול בכרם. כשמדובר בכורמים המצויים בהתקשרות ארוכת טווח עם היקבים הגדולים, השפעת היקב והיינן הינה רבה עוד יותר – היקב מנחה לא רק איך לטפל בגפנים, אלא גם מה לנטוע והיכן. ליינן יש כיום תפקיד מרכזי בתהליך הגידול של הענבים. בעיניו של ארקדי פפיקיאן, יינן רציני צריך לחלק את עבודתו בין הכרם והיקב כמעט שווה בשווה במהלך עונת הגידול, ובתקופת טרום הבציר ובעת הבציר עצמו - ביחס של 70-80% בכרם ורק את יתרת הזמן ביקב.

מניסיוני האישי, יכול אני לומר שמגמת המעורבות של היינן בכרם חורגת מגבולות היקבים המסחריים וניתן כיום לראות גם יותר ויותר בעלי יקבי בוטיק המעורבים בפעולת הכורם במהלך השנה, אפילו בעבודת כפיים בפועל, באותן שורות כרם המיועדות להם.

גם הכורם שמואל תמיר מברך על מעורבותו ההולכת וגוברת של היינן הישראלי בעבודת הכרם. הוא לא יסכים כמובן לבצע בכרם פעולות הנוגדות את תפיסת העולם שלו ככורם, ואולם הוא בהחלט מקשיב ליינן ומשתדל לרצותו. התרומה העיקרית של היינן בעבודת הכרם היא לדעתו בכך שהוא מסייע לכורם לכוון את הענבים, כך שיתנו ארומות וטעמים קרובים ככל הניתן לסגנון היין שהיינן מבקש לייצר. כמובן שלא ניתן לשלוט בכך באופן מלא, אך ניתן להתקרב. כבר אמרנו – ייצור היין וכך גם עיצוב סגנונו, מתחילים כבר בכרם.

אז לאן מתקדמים מכאן?

נסכם אם כן בכמה שורות את מצב הכרמים והכורמים בישראל, בפתחה של שנת תשע"ה, שנת שמיטה אשר במהלכה יוכלו הכרמים, הכורמים וגם הייננים, לנוח מעט יותר (לי אישית הדבר מזכיר תמיד את שנת השבתון של המורים).

וירוס סלסול העלים בהחלט אינו ה"אבולה" של הגפנים (המקבילה האמיתית היתה אולי הפילוקסרה של סוף המאה ה 19) ואולם בהחלט מדובר בבעיה רפואית לא פשוטה, אשר ענף היין כולו ימשיך להתמודד עמה.

אם לא נשתה יותר יין ישראלי, או נפיץ את סגולותיו אל מעבר לים, כנראה שלא נראה כאן התגברות נטיעות וחבל שכך, מאחר והמעבר לזנים חדשים ואולי מתאימים יותר לנוף ארצנו, יהיה איטי יותר, למרות שהשוק וגם הייננים דורשים שינוי. ככל שיהיו פחות נטיעות חדשות, גם חקר הטרואר ופוטנציאל ההתאמה של הזנים השונים לאזורי הגידול, התלוי בעיקר במעקב ולימוד מן המתרחש בשטח, יתקדם עקב בצד אגודל.

מן הפן החיובי, גם אם צריכת היין שלנו לא ממש משתנה, טוב לדעת שהכורמים שלנו הולכים ומתמקצעים ועמם גם הייננים, בסוג של סימביוזה, עם חילופי הידע המתבצעים כתוצאה מן המעורבות ההולכת וגוברת של הייננים בעבודת הכרם. בסופו של דבר, כולנו כמובן נרוויח מכך.