מאז 1990, חוותה סין צמיחה כלכלית שאת קצבה קשה לנו, הישראלים, לתפוש. תהליך זה נקלע למשבר קצר ב-2001, אך שנה מאוחר יותר, הצטרפותה של סין לארגון הסחר העולמי (WTO) ויצירתו של אזור הסחר החופשי הגדול בעולם (באמצעות הסכם פנום פן, שעליו חתמו עשר מדינות מדרום מזרח אסיה), העמיד את שיעור הצמיחה השנתי של כלכלתה על לפחות 7% מאז 2002. בנסיבות אלו, נאלצו גם השלטונות להסכים עם יוזמה פרטית רבה יותר מבעבר. הסקטור הפרטי צומח, ועימו עולה רמת החיים, ומשביחה ההשכלה. השוק הפנימי בשל לייצור, ייבוא וצריכה של יין יותר מאי פעם. הורדת מיסי הייבוא על יין עד לסף מינימלי של 14% – כמתחייב מההצטרפות לארגון הסחר העולמי – פותחת בפני המשקה המערבי, אף שלא בהכרח בפני היצרן המערבי, נתיבים למזרח.

הייצור מול ייבוא 

מעניין להסתכל מישראל של האלף השלישי אל תעשיית היין הסינית, ולראות שם מהדורות גולמיות בהרבה של התלבטויות שקיימות גם כאן (זנים מקומיים מול זנים בינלאומיים, התאמות טרואר לזנים, סגנונות ייצור, חקיקה ותקינה – הרשימה היא אינסופית...).

השמות החשובים ביותר, והנשמעים ביותר, הם אלה של "Changyu" (עם נתח שוק של כ-19%), "China Great Wall Wine company" (כ-17%), "Tonghua" (כ-14%), וכן "Dynasty Wines" (כ-10.5%) שבבעלות סינית-צרפתית, אך מספר היצרנים גדל מדי שנה, והשוק הופך תחרותי יותר. לא ייתכן אחרת, בשוק שהוא כמעט לוח חלק באופן מוחלט, ובסקטור הצומח בשיעור של למעלה מ-10% בשנה, כל שנה. בהתחשב בנתונים אלה, אין פלא גם שעשרת מותגי היין הנמכרים ביותר, כולם בבעלות מקומית. ואגב, נתחי השוק אינם מספרים את הסיפור כולו. לארבעת הגדולים ישנן התמחויות אזוריות וסוציו-אקונומיות. כך, למשל, מתמחה "Dynasty Wines" ביינות יקרים יותר משאר היצרניות הגדולות.
הוכחה נוספת יין סיני זוכה לראשונה בפרס היוקרתי של Decanter.

האם צריכות כל המדינות הרבות שיש להן יין עודף לנסות ולפתח שווקים למוצריהם בסין? כן ולא. אין ספק שזהו מגרש היאה לשחקנים גדולים ורציניים, והם אכן משחרים לפיתחו, תוך הגדלה של ההשקעה בכל פעם. זהו מגרש לשחקנים בסדר הגודל של פרנו-ריקאר, לואי וויטון-מואט הנסי, רמי-קואנטרו וכיו"ב. מאידך גיסא, הסינים נוטים לייבא שני דברים בלבד – ידע וחומרי גלם שאינם זמינים בכמות מספקת לתעשיות שלהם. לכן, אין פלא שרוב היין הנצרך בסין גם מיוצר בה. אין גם פלא, שהתעשייה הסינית מייבאת כמות גדולה של יין bulk, מוהלת אותו ביינות מקומיים, והתוצאה משווקת כמוצר מקומי (צ'ילה הדיחה באחרונה את ספרד מהמקום הראשון בטבלת ספקיות יין ה-bulk לסין). רשמית, היחס בין יינות מתוצרת מקומית ליינות ייבוא דומה לזה הקיים בארץ – 85% מהיינות הנצרכים הם מקומיים. יינות הייבוא נוטים להיות יקרים, ובארבעה מקרים מתוך עשר – צרפתים, ורבים מהצרפתים שבהם עדיין נצרכים כסמל סטאטוס יותר מאשר מתוך הבנה מעמיקה ביינות, אך המנהג למהול ביינות אדומים קרח או קוקה קולה הופך, אט אט, רווח פחות. כמעט ודאי הוא שאת המוצרים, הזרים לנו, המציעים יין המהול במים או במיץ כמוצר מבוקבק, יעלימו עד מהירה חקיקה ותקינה.

בעיקר אדום 

את היינות היקרים יותר צורך בעיקר מעמד העשירים החדשים של סין, אנשי צווארון לבן מהסקטור הפרטי החיים בעיקר בשנגחאי ובערים חשובות נוספות בדרום מדינה זו. למעשה, פרופיל צרכן היין הסיני ניתן לציור באופן מדוייק: על פי רוב זהו גבר שרמת הכנסתו גבוהה משמעותית מהממוצע, וגילו נע בין 25 ו-44.

משתי בחינות חשובות תואמת צריכת היין בסין את הצריכה המערבית העכשווית: רוב היין נרכש ברשתות השיווק, ורוב הצרכנים מעדיפים יין אדום יבש (שאותו הם צורכים כמעט תמיד רק כליווי לארוחה, ולא בפני עצמו). אין ספק, כי חדירתו של הסופרמרקט המערבי, כתופעה, אל העולם הסיני – תהליך שהתרחש בעיקר בעשר השנים האחרונות – השפיע ללא ספק גם על צריכת היין המקומית. סטיה מסויימת מדפוסי צריכה בינלאומיים נרשמת בקטגוריה השניה בשכיחותה – היין האדום המתוק. עובדה זו קשורה בעיקר לכך, שמעדיפים אותו תושביה של צפון סין. היין הלבן היבש, הנצרך בכל זאת יותר מאשר אי-פעם (בעבר לא נצרך כמעט כלל), נחשב בסין לבחירה נשית.

אם כל סיני יקנה בקבוק...
הקלישאה ידועה: "אם כל סיני יקנה רק... אחד, נהיה מיליונרים"... קל להגיד, קשה לעשות, ויותר מיצואן ישראלי אחד (שללא ספק חלף תחשיב זה במוחו) יכול להעיד על כך.

למעשה, רוב הסינים אינם צורכים יינות כלל, וקשה לדעת כמה צורכים המעטים שאכן הפכו את צריכת היין לחלק משיגרת חייהם – לא כל גורם הבודק נתונים כאלה בסין יודע כיצד להגדיר יין במובן המקובל עלינו, למשל. ואולם, הפוטנציאל של השוק הסיני אדיר. על-פי ההערכות השמרניות ביותר, צורכים הסינים כ-0.3 ליטרים לנפש לשנה (הישראלי, לפי הערכות שמרניות גם כן, צורך פי 20 מכך) – או במונחי העולם המערבי, כמעט כלום – ועדיין צריכה כזו מייצגת כמות יין גדולה יותר ממה שמייצרת, למשל, בשנה, תעשיית היין בישראל. חשובה לעתיד המשקה בסין העובדה, שהחל משנות ה-90' עודדו השלטונות צריכת יין ובירה (גם ואולי בעיקר כדי לסייע בצמצום הצריכה של משקאות משכרים אחרים, ובראשם הקאוליאנג ותזקיקי ושיכרי אורז אחרים).

הערכות מתחילת העשור לפיה יוצר בסין יותר יין מהדרוש נתקלו מלכתחילה בדעות חלוקות. לפי אחד המחקרים המקיפים ביותר שבדקו את ענף היין בסין אי-פעם, מחקרה של חברת Sinomonitor Intl שפורסם ב-2003 וסקר למעלה מ-70 אלף צרכנים סינים בגילאים 15 עד 64 ב-30 ערים חשובות, צורכים יין פחות משמונה מיליון סינים בלבד. זוהי עובדה משמעותית, במדינה שבה יכולים כ-100 מיליון תושבים להרשות לעצמם לצרוך יינות (מחירי רוב היינות נעים סביב דולרים בודד לבקבוק). אין שום ספק שבמצב כזה, ההשקעות הנבונות ביותר שענף היין בסין יכול לעשות כעת הן השקעות בחינוך, פירסום, שיווק ויחסי ציבור. אם נביא בחשבון את העובדה שהיצרנים המרכזיים בסין נהנים בקרב צרכניהם משיעורים גבוהים של נאמנות למותגים, לא קשה יהיה להגיע למסקנה שגם מי שמבקש לייצא לסין יין, ולכבוש את לבבותיהם של עשרות (אם לא מאות) צרכנים פוטנציאליים, ייטיב לעשות אם ישקיע בכיוון זה. ספק אם מישהו בישראל, או התעשייה כולה, גדולים דיים להרים את הכפפה.