פרננדו נראה ונשמע נלהב. זה לא רק הטמפרמנט הספרדי, ובוודאי לא החבורה הים תיכונית המסבה לשולחן הצר והארוך. זה כנראה הטמפרניו הזורם בעורקיו ובכל כלי הדם המשפחתיים. אנו במעבה המנהרה המשפחתית שלו שבה מאוחסן גם האוסף הענקי של היינות שהמשפחה צוברת באדיקות מזה שנים. כאן הננו רואים במו עינינו את האוסף הגדול ביותר של יין אוניקו (Unico), מפאר היצירה של וגה סיסיליה (Vega Sicilia), היהלום של האזור. יקב נוצץ, בוהק, מתוקתק בכל היבט ומפציץ אותנו במתקניו המושקעים.

כ 8 ק"מ של מנהרות מפותלות בעיר התחתונה של ארנדה דה דוארו (Aranda De Duero), שהיא בירתו הנחמדה של האזור וגם משכננו בלילות הסיור. אזור היין תחום בערך ב 150 ק"מ לאורכו ו 50 לרוחבו, קצר ומספיק לגיחותינו היומיות. מי שמכיר את אורח החיים בסיורים של איש הענבים יודע מראש כי התכנית תהיה אופטימלית, מיקום המלון מצויין, המיניבוס מתאים לקבוצה הקטנה והאירוח מפנק ביותר.

לגיא הרן הצטרף הפעם גם דניאל פקר (Daniel Pekkar), ישראלי, שף, שד בקולינריה וביין ספרדי והחשוב ביותר: איש חמוד להפליא, משקיען, עוזר, מייעץ ומסייע. אין ספק שלשילוב גיא-דניאל חלק משמעותי בהצלחה של הסיור.

עולם המנהרות פוגש אותנו גם באחד היקבים הידועים - פרוטוס (Protos). מנהרות מצוחצחות במעבה ההר שמול היקב בעל המבנה המרשים – ככה זה כשהבעלים הינו ארכיטקט. היקב יפהפה והמבצר שמעל ההר כאילו מבטיח שיש מי ששומר מלמעלה. מבצר פנייפייל (Peñafiel) מרשים והנוף ממנו משלים את החוויה.

למדנו כי לפרננדו אין מונופול על הטמפרמנט האזורי. מרסדס, גברת בלתי נלאית, הינה בעלת מפעל לחביות, מהידועים באזור, אבל בנוסף הינה פעילה מרכזית בקהילה המקומית ומשקיעה בפעילויות שימור האזור ההיסטורי של ארנדה, אותה שמחה להציג לנו בסיור בעיר. כמובן שהיא צצה משום מקום עוד פעמים אחדות במהלך הסיור ביקבים עמם יש לה קשר אישי קבוע. במפעל הקומפקטי שלה (Toneleria Duero) הסנפנו את משטחי עץ האלון הצרפתי והאמריקני, ומי שפקפק בהבדלי הניחוח התרשם והשתכנע מיידית. בהמשך הסיור ראינו את ייצור החביות של וגה סיסיליה – מתוקתק כמו הכל שם, נקי, מסודר, המשטחים כמו אצל מרסדס, אבל האווירה כמו בבית מרקחת לעומת מרסדס ואווירת הבוטיק המבולגן אך החמים.

לכל אחד ההפתעות שלו בסיור כזה. שלי היו אלה היקבים הקטנים המיוחדים – 3 Aces ו-Casajus. כאן פגשנו משהו שהייתי מכנה אותו 'טמפרמנט נינוח', ייננים-יזמים שצמחו בין הגפנים ויצרו לעצמם מסגרת שונה לחלוטין להכנת יין. פילוסופיה ייחודית, דקדוק מירבי, הקפדה על איכות וצניעות המוגדרת במשפטים קצרים כמו 'כך אני חושב שצריך לנהוג בתהליך', 'כך התברר לי שהתוצאה טובה יותר'. לא החלטיות, לא פסקנות, לא גבהות-לב, לא שלילה של דרך אחרת. וכך מצטנע עוד יותר האיש של Casajus שיין שלו קיבל 97 (!) מרוברט פארקר – ואפילו לא מציין זאת בדיבור, לא בשילוט, לא בהסברים. לעיניים והאזניים הצבריות שלי – פשוט מופלא! אה כן, גם שם צצה מרסדס הבלתי נלאית.

לא רק טמפרניו, גם יין לבן נפלא Verdejo לגמנו בהנאה ויש עוד. אבל הטמפרניו הוא המלך המקומי, וכמו שאמרו רבים מאנשי היקבים 'זו הגפן המתאימה לאזור, מדוע לשנות בכוח?' שוב, סוג של צניעות וחיבור לקרקע תרתי משמע, כשאנו רואים בארץ הקודש נטיעות "בכוח" של זנים רבים.
יש אמת בכל התשבחות שהעולם המקצועי מרעיף על ריברה דל דוארו בשנים האחרונות, ומכתיר את האזור שוב ושוב כדבר המצליח היום בספרד. כשחושבים על Alión ו- Vega Sicilia מזה ועל Casajus בקצה האחר של הסקאלה חייבים להסכים. לפחות אני, ונדמה לי שגם הקבוצה שנהנתה מסכימה.