ניצן ראשון של שיתוף הפעולה בין השניים החברה הסקוטית והדוש (עודד כהן). יקב דונה פוגאטה, מסיציליה, שוב עושה עלייה לארץ. כל יבוא של יין מאזור נשכח לארצנו הקטנה משמח אותי, כל שכן כשגם ביינות טובים עד מאוד עסקינן.

"פרוייקט" דונה פוגאטה (כפי שמכנים זאת בני המשפחה), החל ב-1983, אם כי המשפחה נהגה לייצר מרסלה, יין הקינוח המפורסם של האי האיטלקי, כבר למעלה מ-150 שנה. כיום, במסגרת "הפרויקט" המשפחתי מיוצרים מגוון של יינות, גראפה ושמן זית, ושימת דגש מיוחדת ניתנת לחיבור לתרבות ולהיסטוריה של סיציליה. כל תווית (נאה, יש לציין) של יין, ושמו, מספרים סיפור אחר הקשור בתולדות ובתרבות סיציליה, והיקב גם פורש את חסותו על ארועים מוזיקליים ומקדם פרוייקט שלו הנקרא "Music and Wine". בקיצור, שמייח.

היקב מייצר 2.5-3 מיליון בקבוקים בשנה, ועושה שימוש בזנים המקומיים לצד הזנים הבינלאומיים המוכרים.

הזדמנות טובה להכיר את סיציליה, בלי (כמעט) אף מילה על מרסלה

סיציליה, אי השוכן ב"בוהן" של איטליה, הוא אזור גידול היין הגדול באיטליה, הן מבחינת שטח כרמים והן מבחינת היקף הייצור. עוד בהיסטוריה העתיקה הייתה מפורסמת סיציליה בתוצרתה החלקאית, ויינות האזור זכו לאזכורים אצל 'מבקרי היינות' החשובים של העת העתיקה, דוגמת ההיסטוריון פליניוס... יינות האזור היו מיוצאים ברחבי העולם, וזכו, גם לאורך ימי הביניים, להערכה רבה.

ההיסטוריה המודרנית של האי, לעומת זאת, הרבה פחות זוהרת. עד לא מזמן היה האי מייצר בערך 10 מיליון הקטוליטר של יין בשנה. הרוב המוחלט של הייצור היה של יינות זולים, פשוטים וגרועים שנמכרו במיכלים [Bulk Wines] ולרוב נמסכו עם יינות מאזורים אחרים; היינות הסיציליאנים בעלי הצבע העמוק והאלכוהול הגבוה עזרו לתת גוף ו'להרים' יינות חיוורים ודלילים שהגיעו מאזורים צפוניים יותר, לאו דווקא מאיטליה. סדר העדיפויות בסיציליה היה ברור, מה שחשוב הוא הכמות ולא האיכות. דברים החלו להשתנות בשנות ה-90' המאוחרות.

 

צריכת היין בעולם ירדה, ולעומת זאת גבר הביקוש ליינות איכותיים. אנשים שתו פחות, אבל שתו הרבה יותר טוב. בין 1999 ל-2003 ממוצע הייצור בסיציליה כבר עמד 'רק' על 7 מיליון הקטוליטר לשנה. הממשלה הפסיקה לעודד את יצרני האזור לשאוף רק לכמויות גדולות, וסציליה החלה לנצל את הפוטנציאל הטבעי הטמון בה: אחרי הכל עסקינן באי הררי עם אדמה ענייה, קיץ חם ומעט גשמים, תנאים טובים למדי לגידולים ים-תיכוניים ובכללם שמן זית וזני ענבים מתאימים. כרמים על שיפועי הר עם חשיפה מצויינת לשמש, תנאי הבשלה אופטימליים, הבדלי טמפרטורות מבורכים בין יום ללילה, וזנים מקומיים מלאי ייחוד. הלא כל זה כבר היה בסיציליה. כל מה שהיה צריך זה שיגיע מישהו ויזהה את הפוטנציאל. באמצע שנות ה-2000 חברות גדולות החלו להשקיע כסף באזור, ייננים יועצים מוכשרים החלו להגיע, יקבים חדשים הוקמו ויינות מרשימים באיכותם החלו לצוץ. מרבית היינות מסווגים עדיין תחת IGT, המאפשר גמישות רבה יותר בקרב היצרנים, ורק אחוז קטן של היינות מסווג כ-DOC, עם תת-אזור אחד [Cerasuolo di Vittoria] שאף קיבל מעמד של DOCG לפני שנים אחדות. מבחינת מחיר ואיכות, כאמור, אין בהכרח הבדל בין ה-IGT ל-DOC. הטכנולוגיה, המיכון והמכשור המודרני פשו באזור, וההשקעה בהחלט השתלמה. כיום לא מעט יינות מהאי הדרומי ניצבים בכבוד לצד מיטב היינות שיש לאיטליה, ולעולם, להציע.

לצד יקבים משפחתיים נמצא בעיקר מתווכי יין (נגוסיאנטים) וקואפרטיבים גדולים בסיציליה, כשאי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה יקב נוסף המיובא לארץ - Planeta, אשר העומד בראשו, דייגו פלנטה [משמש כנשיא של Settesoli, הקואפרטיב החשוב בסיציליה], תרם רבות להכרה של פנייה המודרניות של סיציליה בעולם. עיקר היינות האיכותיים מגיעים מההרים במרכז האי ולמרגלות הר אתנה, אזור מעט קר יותר שהולך וצובר מוניטין משובח.

בואו נכיר את הזנים

אחד מבתי דונה פוגאטה, סיציליה

קאטארטו [Catarrato] הוא הענב הנטוע ביותר באי [ושני רק לסנג'ובזה בכל איטליה], ומפיק יינות פריכים ועדינים בהכללה גסה. ממסך של קאטארטו ושרדונה שכיח למדי, אם כי הזן משמש בעיקר לייצור של "רכז ענבים" [Grape Concentrate], דרך יצירתית לעקוף את האיסור על שאפטליזציה, שסיציליה מספקת לשאר איטליה. אינסוניקה/אינסוליה [Inzolia] הוא זן לבן נוסף, עם פוטנציאל ליינות בושמתיים ו'מודרניים' יותר, ויכול להציג אופי 'אגוזי' כשהוא במיטבו. גרילו [Grillo] הוא זן אשר במיטבו יפיק יינות מלאי גוף ועם מורכבות, אך חסרי בושמתיות ולכן על-פי רוב ימסך עם אינסוליה. זיביבו [Zibibbo] הוא הגרסה המקומית של מוסקט ד'אלכסנדריה הבושמתי המוכר לנו מישראל. מהזנים הבינלאומיים נמצא בעיקר שרדונה שיפיק יינות על הצד הכבד וה'חם' יותר של זן [מוכר מאישהו?]. רוב היינות הלבנים של סיציליה יהיו ממסכים, וכמובן מיותר לציין שהזנים הללו משמשים גם בייצור המרסלה.

מבין הזנים האדומים החשוב ביותר הוא נרו ד'אבולה [Nero d’Avola], המתאפיין בצבע עמוק ועפצנים איתניים לצד חמיצות גבוהה ופרי מתובל למדי, במיטבו. פראפטו [Frappato] יעניק פירותיות ורעננות לנרו ד'אבולה ביינות המגיעים מהדרום, מ-צ'ראסואלו די ויטוריה שהזכרנו קודם. זנים אדומים ייחודים נוספים הם פריקורן [Perricone] ונרלו מסקלסה [Nero Mascalese], אך דווקא זנים בינלאומיים דוגמת סירה, קברנה סוביניון ומרלו אחראים, לצד הנרו ד'אבולה, בפרסום האזור.

יינות מתוקים, המנסים להשיב את זוהרם לאחרונה, מבוססים בעיקר על גרסאות שונות של מוסקטו, וגם מעט מלווזיה.

רשמיי על דונה פוגאטה /
60 שניות של פילוסופיה על "יינות מודרניים" במדינות "העולם הישן"

חדר החביות בבית דונה פוגאטה

היינות, ככלל, מודרניים למדי. שלא יהיו ספקות, "מודרני" זה בכלל דבר לא רע. ברוב היינות הרגשתי כי יש חיבור טוב ויפה בין ייננות מודרנית, עבודה נקייה ועדיין שמירה על אופי הזנים והרוח המקומית. מצד אחר, בחלק מהיינות האינסטינקט הראשוני שלי היה כי "היין חסר אפיון אזורי". מודרני מדי, לכאורה. זוהי מלכודת שקל מאוד ליפול בה, וגם עבדכם נופל בפח לא פעם. יש לאמר: אין דבר כזה "יין סיציליאני מסורתי". המסורת של ייצור היין בסיציליה, אחד מאזורי הגידול הגדולים באיטליה, הייתה ייצור של יינות זולים וגרועים שנמכרו במיכלים ועורבבו ביינות משאר המדינה. פסיכולוגית, קשה לתפוס שאנחנו מדברים על אזור באיטליה שמייצר יין איכותי רק שלושה עשורים, אבל זה המצב. כך גם בקשר לריברה דל דוארו, או פריוראט, בספרד. או לנגדוק-רוסיון בדרום צרפת. נכון שאלו אזורים שיושבים במדינות עם ייצור יין של אלפי שנים. גם נכון שאנחנו רגילים לחשוב על איטליה, ספרד וצרפת כמדינות עם מסורת וידע העובר מדור לדור כבר מאות שנים, אבל זה הזמן להתפכח מהתפיסה הרומנטית, ויש לציין זאת בצורה חד-משמעית: אזורים רבים היו מייצרים במשך מאות שנים את היינות המחורבנים ביותר באירופה, ורק בעשורים האחרונים חלה שם מהפכת איכות ובקרה, יקבים חדשים קמו והאיכות השתפרה פלאים. אף אחד מאיתנו לא רוצה לשתות יין מסורתי מסיצילה, האמינו לי. לכן, יש להיזהר עם חלוקה גסה ושימוש לא מושכל במילה "מודרני".

משהבנו את רוח הדברים ואף חטאנו בפילוסופיה של עולם היין, יש גם להתייחס ליינות דונה פוגאטה המגיעים לארץ. בשלב זה מגיעים לארץ עשרה יינות, ובולט בהיעדרו ה-Ben Rye, יין הקינוח המפורסם והמוערך של היקב, שמפאת מחירו הגבוה [והעובדה המצערת שאנשים בארצנו לא שותים יינות קינוח], נשאר בדד בסיציליה, אם כי שמועות אומרות ששלושה בקבוקים כן מצאו את דרכם לארץ הקודש, כך ששווה לעקוב.

אף על פי שהיינות לא זולים, והמחירים יקרים יותר מאלו אשר באירופה ובארצות הברית, הם בהחלט שווים התנסות.

דונה פוגאטה, אנטיליה 2010

בעיקר קאטארטו ואנסוליה, עם מעט ויונייה ושרדונה. היין הראשון שהוציא היקב, ומציג לצד הפירותיות מינרליות וחמיצות גבוהה. פרחוני, חביב מאוד וטעים מאוד. יופי. יין טוב מאוד, גם אם לא מורכב. 90 שקל.

דונה פוגאטה, פולנה 2010
קאטארטו ו-ויונייה בכמויות שוות. 2006 הייתה שנת הבציר הראשונה של היין הזה. האף די אקזוטי ואקספרסיבי, נדמה כי הויונייה נותן את הטון. מינראליות נחמדה וחמיצות מפתיעה לטובה ביחס לויונייה. סיומת מעט מרירה ובפה היה חסר לי מעט נפח. מי שאוהב ויונייה בהחלט עשוי לאהוב את היין הזה. איכות בינונית-גבוהה. 96 שקל.

כרמי הנרו ד'אבולה בלב סיציליה

דונה פוגאטה, ליגאה 2009

זיביבו [מוסקט ד'אלכסנדריה] המגיע מהאי הקטן פנטלרייה [Pantelleria] ובהחלט מעניק חוויה שונה. יין מאוד בושמתי ומעניין. גם כאן הרמז המינראלי באף, לצד דבש ופרחים. הפה די שונה מהאף, ופחות מרגש לטעמי. למי שרוצה חוויה שונה, גם על חשבון האיזון הקלאסי בין אף-פה, זה יין מצויין. יין טוב למדי, בעיקר בשל העניין שבו. 125 שקל.

דונה פוגאטה, וינייה די גברי 2009

בעיקר אנסוליה [66%] עם שרדונה [25%] וסוביניון בלאן. מציג אלגנטיות ומורכבות שלא היו ביינות הקודמים. בושמתי, מאופק, עם סיומת ארוכה ועניין רב. גם כאן נוכחת המינראליות שאני מאוד אוהב, לצד חמיצות יחסית גבוהה. מעט מהיין התיישן בחביות, מה שמוסיף נגיעה מעניינת. יין טוב מאוד, והלבן שהכי אהבתי. 144 שקל.

דונה פוגאטה, קיאראנדה 2007

שרדונה ואנסוליה. מאוד בשל, עוצמתי. שרדונה חם, שמציג פרי מאוד בשל והחבית בהחלט ניכרת. יין שעשוי טוב, אבל רק לחובבי הז'אנר. בעיני, יין סביר, אך יהיו בוודאי מי שיחלקו עלי ויפרגנו הרבה יותר. 275 שקל.

דונה פוגאטה, סדארה 2009

נרו ד'אבולה בעיקר. ללא עץ [היין עובר יישון במיכלי בטון]. האף מאוד מתובל, פירותי ואקספרסיבי למדי. הפה הולך באותו הכיוון. יין מאוד ים-תיכוני, צ'חצ'ח אבל עם צ'ארם, כך שאפשר לסלוח על היעדר איזון מסוים. 90 שקל.

דונה פוגאטה, שחרזאדה 2009

נרו ד'אבולה. גם היין הזה לא עובר יישון בעץ, והאופי הפירותי נשמר היטב. הרבה פרי, ולצידו תיבול ושמץ פרחוניות. גם היין הזה, מאוד ים תיכוני ושובה לב, אבל לא לגמרי מחובר ונעדר אלגנטיות. יש לדעת מראש למה לצפות ולא לחפש מורכבות או אלגנטיות. בגדול, היין ידידותי לאוכל, וזה בהחלט יתרון. 105 שקל.

דונה פוגאטה, אנג'לי 2007

מרלו [70%] ונרו ד'אבולה. מתיישן שנה בחביות "יד שנייה", והעץ בהחלט נוכח. פירותי ומעט מתובל, מאוד מודרני ומלוטש. הפה די חלול, ומרגיש "יין בייגלה": יש התחלה ויש סיומת חביבה, אבל באמצע חור. בינוני למדי, לפחות בשלב זה. 182 שקל.

דונה פוגאטה, טאנקרדי 2006

נרו ד'אבולה [70%] עם קברנה סוביניון. מתיישן בחביות באריק בערך שנה, חדשות ומשומשות. ביין הזה הכל מתחבר לי יופי. איזון טוב בין עץ לפרי, ריכוז, תיבול ומבנה טוב. מלא וארוך, מורכב יותר וכבד יותר מכל האחרים, אבל הכי אלגנטי. עבודה יפה ויין טוב מאוד. 227 שקל.

דונה פוגאטה, אלף לילה ולילה 2006

נרו ד'אבולה [90%] בעיקר. יין הפרימיום של היקב, וההימור שלי, בטח מוכר ממש טוב בארצות הברית. פרי בשל, תבלינים, הרבה עץ, מרוכז ועוצמתי. צעיר מאוד עדיין ויתיישן היטב, ולבטח ישתפר. לא בטוח שזה היין למי שמחפש חוויה סיציליאנית בהכרח, אבל קשה לומר שזה לא יין טוב מאוד הנמנה על העלית של איטליה. 496 שקל.