כ-70 אלף הקטוליטרים של יין (כמות המקבילה לתשעה מיליון בקבוקים), נמצאים בהסגר בצו שהוציא בית משפט לבקשת משטרת איטליה. היין, שרובו בחביות, היה בדרכו להיות מבוקבק כקיאנטי קלאסיקו. ואולם, המשטרה חושדת שמדובר בזיוף, יין זול בהרבה, ככל הנראה מדרום איטליה. יצרנו של היין – פיירו קונטיצ'לי, הבעלים של חברת קאביקו (Cavico) ואחוזת איל מאנדורלו (Il Mandorlo) היוקרתית בקיאנטי, עצור. עם החברות שרכשו ממנו יין מבצירי 2001-2004 נמנית רופינו (Ruffino) – כ-15% מכלל ייצור הקיאנטי קלאסיקו שלה, הנאמד בכרבע מיליון תיבות בשנה. לא ברור עדיין אם לקוחותיה של קאביקו ידעו מה מקור הסחורה שהן רוכשות.

כל שערורייה שכזו - והיא אינה הראשונה, אף לא האחרונה - מעלה תהיות במוחו של איש המקצוע. כותב שורות אלו, אם יש לו קרדיט בודד אחד בענף היין במקומותינו, סיסמא אחת שהוא משנן, חזור ושנן, כמנטרה, כל ימי חייו הבוגרים, עניין אחד שהוא מזוהה עימו יותר מכל אחר - הרי שהעניין הוא העלאת הטעימה העיוורת על נס. צאו ולימדו - איני יכול שלא להיזכר בהטפותי ולשחזרן כעת - מה גדול כוחה של תווית. לא טועם אחד ולא שניים, כעת ברור הדבר, נתנו לתווית המצהירה "קיאנטי קלאסיקו" לגרום להם לראות יינות מפוליה כאילו היו אלה משקאות מטוסקנה, עשויים סנג'ובזה.

אך מאידך גיסא, מהרהר איש המקצוע, הטועם המקצועי (ומצחו עוטה זיעה קרה), ומה אם בטעימה עיוורת הייתי סבור שחיקוי זה מקלבריה עשוי ענבים, שבגבעות גרבה אין קיאנטי הוא גדל? מה פירוש הדבר לגבי אמנותי? לגבי מקצועיותי? לגבי מהות המקצוע שאני עוסק בו ?

אומנם, כבר בימים הטובים, הימים שבהם גם תתרן מוחלט השוכב על ערש דווי היה מבחין בהם בנקל בין סירא צרפתי ושיראז אוסטרלי, כבר אז דיברנו מעת לעת שטויות במהלך טעימות עיוורות. לכל טועם יש מדי פעם טעימה עיוורת, שבה הוא "אינו בפוקוס". אבל כיום, שינויים במזג האוויר בעולם וטכנולוגיה מתקדמת מאוד ביקב מטשטשים את הגבולות בין הסירא לשיראז, בין שני עולמות היין, בין המסורתי והמודרני.

הבה נבחן, למשל, את יינות קיאנטי - אותם יינות שזויפו ככל הנראה בהמוניהם. אפילו מעט יינות הקיאנטי המיובאים ארצה מציגים את הקשת כולה - סופר מודרניים, פירותיים וידידותיים למשתמש בקצה אחד של הסקאלה; אדמתיים, בעלי חמיצות גבוהה וגוונים של ירק בקצה השני שלה; והכל בתווך. הטכנולוגיה מאפשרת היום לייצר מענבי סנג'ובזה שגדלו בקיאנטי, יינות המפגינים אופי של מרלו מצ'ילה. עובדה זו אינה מחייבת לשינוי תפישה רק את הטועמים המקצועיים. הוא מטילה סימן שאלה על שיטת הדמרקציה כולה.
תעשיית היין הישראלית צעירה, והיא מתחבטת בשאלות רבות שבשל גילה הצעיר טרם הוחלט בעניינן. שאלת הדמרקציה היא אחת מהן. ייתכן שמשערוריית הקיאנטי המזוייף יש לנו מה ללמוד, בחפשנו אחר פתרון. הטכנולוגיה עשויה אולי להעלים את ההבדלים בין כרם בן זמרה ועמק האלה. ייתכן שהדמרקציה של האלף השלישי אינה האזור, כי אם האמצעים הטכנולוגיים, שהשימוש בהם נקבע כפועל יוצא של אישיות היינן והאידיאולוגיה שלו, המסחרית והאחרת. נקודה למחשבה נוקבת, בערוב בציר נוסף.