שאטו דה בוקסטל, נכלל (ובצדק) בחמישייה הפותחת של יקבי האיכות של אזור היין: שטונף דו פאפ. היקב הוא גם אחד הוותיקים ועברו מתועד עד לימי המאה ה- 16, אז נקנתה לראשונה החלקה הממוקמת בקצהו הצפוני של מה שיהיה לימים האפלסיון: שטונף דו פאפ. את המסורת של משפחת בוקסטל ממשיכה משפחה מיוחסת לא פחות הלא היא משפחת פרין אשר משנת 1909 אוחזת במושכות היקב ובבעלות על הכרמים. את פייר פרין יינן ובעלי היקב וכמובן נכדו של ז'אק פרין המייסד, פגשנו, כיאה ליינות הכפרים של 'שטונף' (אם דגש על ריח הרפת) בכפר הירוק בטעימת אורך ורוחב שארגנו היבואנים: אנשי 'המגש שקד' ורשת חנויות 'דרך היין'.

יינות שטונף חביבים בד"כ על חיכו של הישראלי, משהו בגוף המלא של היין והמרקם הכמעט קרמי, פוגע בול ואולי זו דווקא הפירותיות המתפרצת והטעם המתובל. עפ"י חוקי האזור, מותר להשתמש ב- 14 זני ענבים, חלקם מוכרים כגון: גראנש וסירה אך רובם פחות כגון: סינסו (Cinsault) וקונוהואז (Counoise).

14 זנים

שאטו דה בוקסטל, כחלק מאמירה ברורה בוחר להשתמש בכל 14 הזנים ביניהם גם זנים לבנים כגון 'מרסאן', 'רוסאן' ו'פיקפול'. בתדרוך כמעט אוניברסיטאי, פרש בפינינו פייר פרין את מאפייני הזנים המשפיעים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. זהו כמובן היתרון בייצור יין ע"י ערבוב זנים שונים, היינן הופך להיות שף אשר מחבר טעמים ויוצר מוצר שייחודי רק לו. אך למרות המגוון רוב הבלנד מתבסס על שני זנים: גראנש ומורבדר אשר מהווים את עמוד השדרה של יינות בוקסטל. להבדיל מהמגמה הכללית כיום בשטונף, שהיא התבססות על רוב כמעט מוחלט של גראנש. מגמה שמקורה במאפייני הגראנש המגיב טוב לחמצון (בעת בקבוק היין נחשף לכמות חמצן גדולה תוך זמן קצר) ונותן אף פירותי ורענן, כאשר היין צעיר.
בבוקסטל מעדיפים לחשוב על העתיד או יותר נכון על העבר. על מנת לשתות את היינות בוגרים, יש להתבסס על זן שמגיב טוב בתנאים של חמצן מועט מאוד (רמת החמצן הגבוה לאחר הבקבוק יורדת עם השנים לרמה מינימאלית). הזן אשר עושה את העבודה עבור היקב הינו המורבדר, שמפתח טעמים בשרניים ואדמתיים לאחר שנים בבקבוק. את יין הדגל של היקב ה: ‘Hommage a Jacques Perrin’ המיוצר רק בשנות בציר בעלות איכות גבוהה במיוחד, עושים בשאטו דה בוקסטל מרוב של מעל 60% מורבדר.

עבודת היקב
העבודה בכרמים וביקב, שואפת להיות אורגנית וביו דינאמית, זאת כמובן בלי לפגוע באיכות היין. היקב אינו מוגדר ככזה אך בהחלט משתדל לנצל את היתרונות הטבעיים של הענבים והאדמה ולהישען פחות על חומרים כימיים שבסופו של יום פוגעים בייחודו ובאופיו של היין. ז"א יש גופרית אך מעט (עפ"י פייר פרין). בכרם ניתן לראות יותר סוסים ופחות טרקטורים, את חומר הריבוי (השתילים הצעירים) מייצרים ביקב מתוך הכרמים עצמם ע"י מעקב אחר גפנים משובחות לארוך מס' שנים וייצור ייחורים מהן. גיל הגפנים מבוגר חלקן אף מתועדות לזמנים שלפני מגפת הפילוקסרה, סביבות 150 שנה (!) ביקב, מטופלים הזנים בנפרד, כל זן נבצר ותוסס בזמן המתאים לו. פעולה נוספת אשר נעשית ביקב וגורמת לנו לתהות תהיות לגבי יהדות וכשרות, היא חימום גרגרי הענבים בצינור מתכת בקוטר של 10 ס"מ. צינור המתכת מחומם לחום של 80 מעלות צלסיוס, כאשר בהדרגה ובצורה יחסית עולה גם החום במרכז הצינור בו שוהים הגרגרים. תהליך זה גורם להתפרקות אנזימים שנמצאים בקליפת הענב ואחראים להאצה בתהליכי חמצון, החימום גם משמיד נבגי פטריות וחלק מאוכלוסיית השמרים, התוצאה: אוכלוסית שמרים בריאה אשר גדלה בצורה מהירה יותר ומגיעה לנפח הרצוי לביצוע תסיסה נכונה. האנזימים אשר פורקו, מונעים צורך בשימוש מאסיבי בגופרית דו חמצנית (מעכב חמצון ביין).

אך לא רק בחקלאות ובכימיה עסקינן כי אם גם אורגנולפטיקה (בכל זאת, טעימת יין...), שכן חוץ מהסיפור היפה ואולי אף לפניו, יינות שטונף דו פאפ ובתוכם כמובן שאטו דה בוקסטל הם מענגים, מהנים, כייפים לשתייה ומאוד מתאימים לבישול ומאכלים 'ישראליים'. סה"כ נטעמו 10 יינות, 2 לבנים השאר אדומים כאשר המארחים בחרו להטעים כל פעם שני יינות בלבד. 5 פלייטים מ- 5 שנות בציר שונות.

פלייט ראשון
הלבנים של בוקסטל מבציר 2008. למי שלא מכיר- מומלץ בחום (אחרי שעוברים את משוכת המחיר, 550-700 שקלים לבקבוק), הארומות והטעמים נעים בין פרחוניות ודבשיות לפירותיות טרופית מתקתקה ובשלה, החמיצות נמוכה יחסית (ליינות בורגונדי השכנה מצפון) והגוף כבד ושמנתי. בציר 2008 הוגדר כבעייתי והיווה אתגר ליינני האזור, היינות הטובים נוצרו רק לאחר מיונים רבים וקפדניים. זן הענבים הדומיננטי כאן הוא הרוסאן אשר נפוץ יותר דווקא באזורי הצפון, דוגמת הרמיטאז'.

Château de Beaucastel, Châteauneuf du Pape Blanc 2008

עשוי 80% רוסאן, יחד עם גראנש לבן וזנים נוספים אשר מתיישנים כ 8 חודשים, רק 30% בחביות עץ אלון השאר בנירוסטה. האף מרוכז ומגוון, פרחים לבנים, פירות יבשים מסוכרים ודבש לצד אגוזיות וריח אלון חדש. בחיך היין סופר אלגנטי, כבד ושמנוני. המינרליות בולטת החמיצות קצת פחות. סיומת ארוכה מאוזנת ונעימה.

Château de Beaucastel, Châteauneuf du Pape Blanc Roussanne VIeilles Vignes 2008
עשוי 100% רוסאן, צבעו למרבה הפלא בהיר מהיין הקודם למרות גיל הגפנים וייחוס היין. חצי מן היין תסס בחביות עץ כולל תסיסה מלולאקטית וחציו השני במיכלי נירוסטה, לגבי היישון כמו ביין הקודם חצי מהיין השתבח בחביות עץ אלון חציו השני בנירוסטה. באף, אפרסק בשל ובעיקר תיבול מתקתק, עוגת דבש, וקינמון.

פלייט שני
שני יינות שונים מבציר 2007, שניהם מאזור ג'יגונדס, הפחות ממותג ויקר משטונף דו פאפ (ובצדק). היינות שחורים, די מודרניים בגישתם וסה"כ פחות מורכבים, אך בתמורה למחיר לפעמים שווים יותר, שכן מחירם יהיה בדרך כלל כ 40% ממחיר שטונף דו פאפ. 

Perrin & Fils, Gigondas La Gille 2007

70% גראנש עם סירה ומורבדר כתוספת. שחור מאוד, פירותי ומעט כבד מדי. היין יושן ברובו במיכלי בטון. יין דרום צרפתי קלאסי אך לא מעבר.

Perrin & Fils Gigondas Vieilles Vignes 2007

100% גראנש מגפנים טרום פילוקסרה (בנות מעל 120 שנה!!). באף היין מרוכז מאוד, דחוס, גוף מלא במלוא מובן המילה. המון פירות שחורים בפה, קסיס ואוכמניות, ותבלינים מתוקים. טעם העץ ביין, מעט חרוך ושרוף מדי.

חלוקי הנחל של אזור שטונף דו פאפ, אחד המאפיינים הבולטים של האזור שמשפיע על הטרואר

פלייט שלישי ורביעי

חלקת קודולה דה בוסקטל (Coudoulet de Beaucastel) הייתה פעם, בעבר, חלק מאזור שטונף דו פאפ אך לאחר סלילת האוטוסטראדה 7A נקבע שהאפלסיון שטונף דו פאפ יכול רק עד לכביש וכל מה שמעבר לו יכלל באפלסיון הרחב והפחות מיוחס: קוט דה רון. שני הפלייטים הללו עסקו בהבדלים בין יינות קולדולה ליינות שטונף דו פאפ של שאטו דה בוקסטל משתי שנות בציר שונות: 2009 האיכותי ו- 2003 המוטרף.

Château de Beaucastel, Cotes du Rhône Coudoulet de Beaucastel 2003 & 2009
בלנד עמק הרון קלאסי: גרנאש, מורבדר, וסירה פלוס תוספת של סינסאו. את הבלנד עושים לאחר התסיסה המאלולקטית.
בציר 2009 הינו יין טרי, צעיר, פרחוני מאוד ולא כבד למרות הכיוון הסוכרייתי משהו. בפה חמיצות טובה, פרי בשל וסה"כ יין כייפי וטוב ומהווה תמורה טובה למחיר (כ 150 שקלים). בציר 2003 לעומתו מראה לנו שיש פוטנציאל בחלקה ואולי בחוסר צדק היא הופרדה מהאפלסיון היוקרתי. הצבע מעט חום אדום, היין מאוד מורכב: פרי בשל לצד טחביות ורמזים לעור. הסיומת מאוזנת ונעימה. בהחלט הפתעה.

Château de Beaucastel, Châteauneuf de Pape rouge 2009 & 2003 
כאמור 14 זנים משתתפים בעשיית הבלנד אך 60% ממנו הם גרנאש ומורבדר. בציר 2009 מראה לנו יין שחור ואטום בצבעו, הפירות: אדומים ושחורים החמיצות: גבוהה, המרקם: חלק ומעודן, הסיומת: ארוכה ומהנה. בוקסטל קלאסי. בציר 2003 עדיין אינו מראה סימני גיל, לפחות במראו. למרות התפיסה שיינות כאלו יש לשתות צעירים מאוד או זקנים, היין כן נותן לנו חמיצות טרייה, טאנים מוצקים של פרי וגוף כבד מחד ומצד שני, טעמים שניוניים של עור, אדמה רטובה ובשר. לא שנה מעולה, אך בהחלט בוקסטל ראוי!

פלייט חמישי
הפינאלה הגיעה בדמות שני יינות מתיישנים, שניהם מבציר 1998 הנהדר. כאן כמובן המחיר משחק תפקיד חשוב, מכיוון שיין הדגל של היקב ההומאז' עולה כמעט פי 5 (מעל 3,000 שקלים לבקבוק) משאטו דה בוקסטל "רגיל".

Château de Beaucastel, Châteauneuf de Pape rouge 1998
היין מתקרב לבגרותו מהכיוון הטוב. עוצמתי ומרוכז מאוד, מעט טחב ברקע אך בעיקר פרי בשל ושחור, הטאנינים מוצקים והסיומת ארוכה מאוד. ימשיך וישתבח שנים הקרובות ללא ספק. קנייה טובה (כ 700 שקלים).

Château de Beaucastel, Châteauneuf du Pape Rouge Hommage a Jacques Perrin 1998
היין זורק אותנו למקום אחר, פחות "שטונפי", יותר עולם ישן קלאסי: פרי כבד בשל ומתקתק משהו, אדמה, טחביות וברט בולטים מאוד ומוסיפים ליין רוחב ונוכחות, ובכלל היין מודגש מאוד, ברור ומהודק. הסיומת מורכבת גם היא: מרירות ואז מתיקות. יין נפלא. 

 
לסיכום
זו היתה טעימה מרתקת, חוויתית ואף מלמדת. שילוב מצוין של יבואן מקצוען, אזור יין מפואר, יקב בעל מסורת של מאות שנים יינן כרזימטי והכי חשוב: היינות בטעימה נכונים ומוכנים.