"תהליך הפקת היין הינו ממש מעשה אמנות - יצירת יין הנה יצירה חד-פעמית, והנה שונה בתכלית מקודמתה בשנה שעברה ומזו שתעקוב בבציר החדש. אין מתכון ברור ואין תוצאה צפויה הכרחית. היינן מייחל למשהו, אך אינו יכול ממש לדעת מה יצא לו. אף על פי שעשה בערך מה שעשה בשנה שעברה, הילד החדש אינו בהכרח דומה לאחיו - אולי טוב יותר, אולי פחות, אבל בעיקר שונה ועל כן משול הדבר למעשה האמנות, אשר בו אין האמן יודע לאן הדבר זורם, אין הוא יודע כיצד תראה יצירתו לבסוף" (יאיר היידו).

האמנות אין לה תכלית, אלא היא תכלית לכשעצמה

יינות עשויים להיות מעשי אמנות, גם מפני שהבקבוק או התווית מוקדשים לאמנות. יקבים לא מעטים הפכו את התווית הקדמית שופעת המלל ליצירה אמנותית של ממש. ציור, איור, רישום של יצירה ידועה וכן הלאה. העידון הסופי של בקבוק היין אינו נמצא בנוזל, אלא על חלקו הקדמי בצורה של אמנות, הרי שפרזנטציה ונראות הן (לרוב) מעל הכל.

היסטורית התוויות על קצה המזלג 

חרף האמונה הרווחת שמקור היין מיוון העתיקה, היו אלה דווקא המצרים הקדמוניים שהחליטו לתעד רישומים על גביי הבקבוקים, איפה שהוא בשנת 1350 לפנה"ס. רישומים אלה היו מדויקים להפליא וכללו את שנת הבציר, מקום גידול הענבים, הזנים ואפילו את שמו של היינן שהופקד על מלאכת עשיית היין. תיעוד לתוויות היין הראשונות נחשפו בשנת 1922 ע"י הארכיאולוג הווארד קרטר (Howard Carter) כאשר מצא בקברו של תות, מלך מצרים הקדום, אמפורות ועליהם היו תחריטים מפורטים לגביי הרכב היין.

הצורך בתיוג וברישום יינות הפך הכרח באימפריה הפרסית, בשל שטף היינות העצום שזרם למרתפו של המלך, שכלל את היינות המובחרים בעולם באותה תקופה - היינות היוונים והפיניקים. לפי התיעוד הקיים, מלך האימפריה הפרסית הפיץ בקרב אנשיו צו-מלכותי שכלל קריטריונים מדויקים עם כמויות מכוילות בקפידה לצריכת יין, לפי ייחוס ודרג מלכותי. בני משפחתו של המלך היו זכאים לחמישה ליטרים של יין ליום, להוציא אירועים מיוחדים וסעודות בהם היו רשאים לצרוך כמות יומית כפולה. פקידים ובעלי תפקידים אחרים בממלכה היו זכאים לכ 20 ליטרים של יין לחודש ולעומתם, אנשי הצווארון הכחול, היו מתוגמלים ביין בתנאי שתפוקת עבודתם גדלה. אם נולד למשפחה באימפריה בן זכר, זכתה המשפחה לעשרה ליטרים של יין כבונוס ואם היתה זו בת שנולדה, קיבלה המשפחה רק חצי ליטר יין.

התחריטים הקדומים התפתחו במרוצת השנים לתוויות יין "משוכללות" יותר, שנכתבו על גביי פיסת קלף ונקשרו סביב צוואר הבקבוקים. מעט מאוחר יותר, היו אלה גילופי בדיל שהוטבעו בתחתית הבקבוק ובהם צוין אזור גידול הענבים והזנים. במאה ה 18 הושפעו תוויות היין מרוח התקופה והצטיידו בציורים ובאמנות. הייננים צברו יותר ויותר גאווה באיכות היינות שלהם, ויצירת התווית המושלמת הפכה לנושא רם-מעלה ועיצובים והשימוש בצבע הפכו נפוצים.

יין ואמנות נפגשים

אחד ממותגי היין המבוקשים והיוקרתיים ביותר בכל הזמנים הוא "שאטו מוטון רוטשילד". הכל החל בשנת 1920, כאשר שיווק יינות עם תוויות מרשימות היה רק אחד מהמהלכים השאפתניים של הנכד, הברון פיליפ דה רוטשילד, כדי להניע ולחדש את היקב שלו. הברון גייס מספר אמנים ידועים שיצרו עיצובים מקוריים בכדי לשפר את מערך השיווק של היקב. מנהג זה הפך לדרך קבע, ומשנת 1946 הזמינו הרוטשילד'ס באופן קבוע, שנה אחר שנה, את גדולי האמנים להטביע את חותמם על שנת הבציר - מארק שאגאל, בראק, פיקאסו, קנדינסקי, מירו, בלתוס, אנדי וורהול, פרנסיס בייקון ועוד עשרות רבות עמדו בתור הנכסף לעטר ולעצב את הבקבוקים של 'מוטון'. כך, היין נסחר ממש כיצירת אמנות, תרתי משמע, מתוקפו האמנותי של היין ומתוקפה של יצירת האמנות המעטרת את הבקבוק. היו שניסו למצוא קשר בין סגנון היצירה לבין אופי היין של השנה הנתונה, אך מכל מקום, ב"מוטון רוטשילד" לא ביקשו יצירה מיוחדת לביטוי הספציפי של היין, אלא הסתפקו ברישום ובחותמו של האמן באופן כללי יותר.

כמה מהבצירים הנפלאים ביותר זכו גם לארח את האמנים הידועים יותר - בציר 70' הנפלא אירח את מארק שגאל, 75' את אנדי וורהול, שנת בציר 88' את קיית' הרינג וכן הלאה. במקרים אחרים "נפלו" אמנים ידועים על שנת בציר פחות טובה, כמו מירו בשנת 69' ופיקאסו הגדול בשנת 73'. מיותר לציין שפיקאסו הוזמן לצייר בשנה שבה הועלה "שאטו מוטון רוטשילד" מקבוצת האיכות השנייה בבורדו לקבוצת הPremier Grand Cru Classé וזה כשלעצמו - יקר מפז. שנת 1993 תיזכר לחובבי 'מוטון רוטשילד' כשנה יוצאת דופן, לאו-דווקא בשל איכויות היין. בשנה זו אייר את התווית האמן השנוי במחלוקת בלתוס (Balthus), אשר בחר לצייר דמות עירומה של נערה צעירה, ויש שראו בה בכלל ילדה. האמריקנים הזדעזעו מהפדופיליה המתנוססת על גביי הבקבוק היוקרתי ומיד תבעו לפסול את התווית וגזרו שכל יינות בציר 93' שייובאו לארצות-הברית יהיו נטולי יצירת אמנות.

אמנות בעיני המתבונן

יצרן בעל שם עולמי נוסף, המעטר את תוויות הבקבוק שלו באומנות, הינו וויטי (Vietti) האיטלקי. מאז שנת 1974 הבקבוקים של וויטי מתהדרים ביצירות מקוריות שתוכננו במיוחד בהשראת היין של בציר מסוים. כמות התוויות האומנותיות שמודפסות מידי שנה הן כמספר הבקבוקים המופקים, אך רק 100 הבקבוקים הראשונים נחתמים ע"י האמן המבצע. הרעיון קרם עור וגידים במהלך ערב חורפי סביב השקת בקבוק ברולו Roche. חלק מהמוזמנים שהיו אמנים בנפשם וברוחם, לאחר שטעמו מהיין ניצתה בהם ההתלהבות ודרשו בתוקף שיינות כמו אלה ראויים לכבד בנוכחותם עם תוויות שונות. תוויות שיעוצבו על ידי אמנים.

מישל שאפוטייה (Michel Chapoutier) הוא האגדה של עמק הרון. שאפוטייה, דור שביעי למשפחה שמייצרת יין מעל 200 שנה, החל להוביל את היקב בשנת 1990 ומייד עשה מהפך - כל הכרמים הפכו לביודינאמיים ואיכות היין נסקה אל-על. בשנת 1994 ביצע שאפוטייה המוכשר מהפך נוסף והפך להיות היקב הראשון בעולם שעל התווית הקדמית שלו רשומים שנת הבציר, הכרם והאזור, כמו גם הצבע של היין בכתב ברייל. הרעיון נבע כאשר ראה שאפוטייה בטלוויזיה ראיון בו הופיע הזמר העיוור, ג'ילברט מונטאן (Gilbert Montagné), שהסביר כי בכדי לרכוש יין עליו להיעזר במישהו שיכוון אותו. עד מהרה, בשנת 1996, הורחב השימוש בכתב ברייל לכלל המותגים של שאפוטייה. סוג של אמנות.

אמנות מקומית/רית

בשנת 2008 נערכה בארצנו הקטנטונת תחרות בכדי לאתר את תווית היין הנכספת המתאימה ליין הדגל של יקב טוליפ, בלאק טוליפ. התחרות נערכה בין חניכי כיתות האמנות ב 4 עמותות שונות - כפר תקווה, אקים, איל"ן ובית השאנטי. לאחר תהליך ארוך ומאתגר ושעות יצירה ארוכות, התקבלו עשרות רבות של ציורים כשבמקום הראשון זכה הציור של דוד אשכנזי, שהפך לתווית יין הדגל. דוד אשכנזי הוא יוצר מחונן מעמותת אקי"ם, שיצירתו נבחרה לעטר את התווית בצבעוניות ובאבסטרקטיות של בלאק טוליפ.

יקב קסטל, אחד מהיקבים המוערכים בארץ, הוציא בשנת 2012 מהדורה מיוחדת של בקבוקי גראנד וין 2009 המעוטרים בידיהם של מספר אמנים מהשורה הראשונה בישראל, כחלק מתרומה לעמותת "החוט המשולש". יאיר גרבוז, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, עופר ללוש, גידי רובין, מישל קישקה ועוד רבים נענו לפנייה של היקב, ועיצבו תוויות עבור בקבוקי Castel Grand Vin 2009 - יין הדגל של היקב. הבקבוקים נמכרו במכירה פומבית וההכנסות, כאמור, נתרמו לעמותה.

באמנות כמו באמנות

השילוב של אמנות עם מעשה האמנות של היין מחזק את הזיקה של היין לערכים תרבותיים. היא מזכירה לנו שגם בימים של תעשייה יש גם אלו הרואים ביין ביטוי של אמנות, כהוד והדר ליצירה האנושית. לא בכדי, יינות גדולים חרוטים על ליבנו לא פחות מיצירות המופת המוזיאליות הגדולות ביותר.