תמונה באדיבות היקב

 

ישנם רגעים שבהם הכתיבה על יין הופכת למסע בזמן. זה קורה כשפוגשים אדם שהביוגרפיה שלו אינה רק רצף של שנות בציר, אלא כרוניקה של התיישבות, ציונות ושינוי פני האדמה. כזה הוא יצחק (איציק) כהן. פגשתי את יצחק לפני מספר ימים לראיון, כמעט עשור אחרי הכתבה הקודמת שפרסמתי אודות יקב רמות נפתלי ועליו. היום כשהוא מתכונן לקבלת פרס מפעל חיים, ברור שיצחק הוא הרבה יותר מיינן – הוא אדם שהפך את החזון החקלאי של עמק קדש למציאות חיה בבקבוק.

 

תמונה באדיבות היקב

סיפורו של יצחק מתחיל ב 1949, השנה בה עלו הוריו, יוסף ולידיה, מבנגזי שבלוב, לאחר שחזרו ממחנות באיטליה ובברגן בלזן, היישר לחיפה ומשם למחנה העולים בבית ליד. מבית ליד הם עברו לראש פינה. ב 1963, כשהיה נער, עברה המשפחה לרמות נפתלי בצעד שהיה הימור על מקום שבאופן השנים נראה כמעט אבוד.

ההיסטוריה של רמות נפתלי רצופה משברים. המצודה שהוקמה ב 1954, עמדה בגבורה במלחמת השחרור תחת מצור כבד, אך בשנות ה 50-60 עברה טלטלות חברתיות קשות שהובילו לפירוק הגרעינים פעם אחר פעם בצל חייהם במתכונת של ישוב שיתופי. ב 1963 הגיע המצב לידי כך שהמוסדות המיישבים שקלו לפרק את המקום סופית. באותה נקודת שפל, קם הגרעין המתחדש ביוזמת רענן נעים ז"ל (בן דוד של אביו, מדריך חקלאי בסוכנות היהודית ולימים חבר כנסת), שהקים את המקום כמושב עובדים. "אבא שלי שמע על היוזמה ואמר מיד: 'אני רוצה לגור שם'", נזכר יצחק. "אבא היה מטאורולוג בשדה התעופה האמריקני בלוב" אבל בנשמתו היה חקלאי שחלם על גידול מטעים וגינה, משפחת כהן הייתה חלק מאותה קבוצה שהפיחה חיים חדשים בהר.

 

תמונה באדיבות היקב

 

דרכו של יצחק אל היין לא הייתה סלולה. אחרי הצבא פתח יחד עם אחיו מעבדה לתיקון טלוויזיות בצפת, אך הקריאה של המושב הייתה חזקה מזו של מדי האלקטרוניקה. הוא גויס להיות גזבר המושב תוך שהמושב מפתח מטעי תפוחים ואגסים.

 

בשלב מסוים הייתה במושב חלקת כרן קטנה שיקבי כרמל מזרחי נטעו עם זנים שונים, כפי שעשו בעוד ישובים במסגרת הסוכנות היהודית. מאוחר יותר נטעו חלקה נוספת הפעם של קברנה סוביניון בשטח של 100 דונם. רענן נעים גילה דרך שמשון ולנר שמחפשים כרמי איכות בגולן ובגליל כדי להקים יקב מיוחד ואיכותי. כך הצטרף מושב רמות נפתלי לקבוצת היישובים שייסדו את יקב רמת הגולן.

 

ב 1988 יצחק אף כיהן כמנכ"ל יקב רמת הגולן (החליף את ש. ולנר), שם נחשף לראשונה לעולם המקצועי של תעשיית היין. "היו קוראים לי כל יום לטעימות. בהתחלה חשבתי שהם רוצים לשגע אותי, משקים אותי ביין כל יום. בסוף זה נדבק בי". הוא אמנם כיהן רק כשנה אבל הזרעים נזרעו.

 

לאחר מכן פנה יצחק לתנועת המושבים והיה מנהל אגף המשק בתנועה ולאחר מכן בארגון מגדלי הפירות (עד יציאתו לפנסיה ב 2019).

 

תמונה באדיבות היקב

 

התרומה המשמעותית ביותר של יצחק לענף היין הישראלי היא המהפכה החקלאית שהוביל בעמק קדש. "הצלחתי לשכנע קבוצה של כ 15 משפחות לחבר לכדי מיזם משותף את אדמותיהם, סה"כ 100 דונם" במסגרת זו הם עקרו את המטעים, נטעו כרמי ענבים והתחלקו בהכנסות כל משפחה לפי חלקה היחסי.

 

יצחק מספר שהוא ניהל משא ומתן קשוח מול היקבים הגדולים, השיג מחיר חסר תקדים עבור הענבים ולאחר שבשנתו הרביעית של הכרם החזירו את ההשקעה, הבטיח לחברים הכנסה פסיבית מכובדת לעת זקנה. לאחר מכן כבר הצטרפו משפחות נוספות. עד כדי כך נפוץ הסיפור שכשכורמים רצו לסגור עסקאות עם יקבים הם אמרו לדבריו "אנחנו רוצים את המחיר של איציק". כיום, עם כ 2,000 דונם כרמים ברמות נפתלי, העמק הזה הוא אחד מנכסי היין היוקרתיים של ישראל ואין גאה מיצחק על כך.

 

 

את ידיעותיו בתחום היין העמיק יצחק באמצעות לימודים במכללת תל חי בהם גם התנסה בהכנת חבית יין ולאחר מכן במסגרת קורס בו לימדו ד"ר יאיר מרגלית, יאיר היידו ועוד.

 

יצחק פעל תמיד כסוג של חלוץ בכל הקשור לזנים של ענבי יין. העוד התעשייה התמקדה בזנים מהקלאסיקה הצרפתית, הוא העז להסתכל רחוק יותר. מבחינתו, הייחוד של ישראל אינו טמון בנסיון לחקות את אירופה, אלא דווקא ב"חוצפה הישראלית". כשהוא מדבר על עשיית יין שמורכב כולו מזן הענבים פטי ורדו במקום שימוש בזן כמשלים בלבד, הוא אומר, "בעולם מקבלים את זה כל כך והישראלי יש לו את החוצפה הזאת ואת הסקרנות הזאת, זה נהדר". החוצפה הזו באה לידי ביטוי גם בהחלטות שיווקיות אמיצות, כמו ייצור יין מבעבע בשיטה מסורתית בלב הגליל (התערבות שהוא עשה עם היינן עמית טולדו שעבד אצלו בעבר), רק כדי לסמן "וי" על עוד אתגר מקצועי שנראה בהתחלה בלתי אפשרי.

 

יצחק מספר על זנים נוספים שבהם עשה חיל:

 

ברברה – יצחק היה הראשון לדבריו בישראל שנטע כרם ברברה מסחרי ב 2001. הרעיון שניטע במוחו כשביקר עם תרצה זהבי וקבוצת יקבים ישראלים באיטליה והתאהב בזן. היין הראשון יצא לאוויר העולם ב 2005 ומאז הברברה שלו הפכה לסיפור הצלחה שזוכה לשבחים בטעימות עיוורות מול מיטב יצרני העולם.

 

מלבק – מחלוצי המלבק הזני בישראל. הצלחתו הייתה כה גדולה עד שייננים מובילים הגיעו לטעום ממנו לפני שהחליטו על נטיעות.

 

פטי ורדו – מהראשונים שהאמינו במימוש הפוטנציאל של הזן כיין זני טהור. כשאני אומר מהראשונים, אני מתכוון לאשתו של יצחק שטעמה אותו בחבית וביקשה להשאיר לה בצד חבית של היין כפי שהוא. מאז הוא הפך לחלק מפורטפוליו היקב והוכיח שבעמק קדש הוא מסוגל לעמוד בזכות עצמו ובעצמה רבה.

 

נביולו – במסדרת אהבתו של יצחק לזני פיימונטה שבאיטליה, הוא יצר ביקב רוזה מזני נביולו הגדלים בכפר שמאי אבל יותר מכך הוא מספר שב 2016 או 2017 הוא בצר נביולו והשאיר אותו שלוש שנים בחבית, ביקבק אותו והשאיר אותו עוד חמש שנים. "היום זה יין מטורף" לדבריו.

 

היקב כיום – מספרים, שירות ואיכות
היקב ששוכן במה שהיה לול תרנגולות שהפך טרנספורמציה מוחלטת ב 2005, מייצר כיום תחת המותג "רמות נפתלי" כ 15,000 בקבוקים בשנה. יצחק בנה מודל של "יקב שירות" משוכלל, המהווה כמחצית מהפעילות במקום ומעניק שירותי ייצור, עיבוד וביקבוק למותגים אחרים וייננים, אנשי מקצוע או חובבי יין המבקשים לנצל את איכויות עמק קדש. היין הפופולארי ביותר הוא "דואט" (בלנד של קברנה סוביניון ומרלו).

 

כשאני שואל אותו אם במבט לאחור האם הייתה מדינה אחרת בה היה מעדיף להקים יקב הוא משיב ב"לא"! נחרץ. "פה זה הבית שלי, אני ישראלי, גלילי". מאידך כשהוא הקים את היקב ורצה, כנהוג בחו"ל ובכל מדינה מתוקנת להקים את היקב אל מול הכרמים, הרשויות בישראל, כמו בישראל לא אפשרו לו לעשות את זה בתנאים סבירים.

 

המלחמה והמבט קדימה
המלחמה האחרונה העמידה את רמות נפתלי שוב במבחן היסטורי. המושב פונה ב 8 באוקטובר, אך יצחק, אשתו ושני עובדים נשארו. "הבעתי כעס מאוד גדול על הפינוי הזה" הוא אומר "מה אתם זורקים אותי מהבית שלי?… אני עברתי את מלחמות הגליל, נפלו לי על הבית קטיושות, מה פתאום יום אחד אתם מעיפים את כל התושבים מהמושב?. למחרת יצאתי החוצה, כל המושב מוצף צבא… הם היו בטוחים שחיזבאללה הולכים לחצות את הגדר, כמו שהיה בדרום ולי זה עשה מן כעס כזה… אז אמרתי אני לא מתפנה, אני נשאר פה עם כל הבלאגן. וכן, היו נפילות… שאלו אותי – אתה מספיק לרוץ לממ"ד? אמרתי חבר'ה אצלינו ההתרעה היא שלילית. קודם בום ואחרי זה אזעקה".

 

היקב המשיך וממשיך לעבוד, שלמה היינן שלו, מנהל את העבודה היומיומית ויצחק שם כדי לטעום, לתכנן ולחלוף על פני הכרמים בעמק.

 

למרות הקשיים, יצחק ממשיך אבל בצד זאת מודאג מעתיד היקב ברמה המשפחתית היות ובנותיו לא נראות בשלב זה ככאלו שימשיכו את פועלו. מאידך, החזון שלו הוא כן של יקב כמרכז חי ונושם שיעבור לדורות הבאים. הוא בנה צוות עובדים מסור שמאפשר ליקב לתפקד כמכונה משומנת גם כשיצחק בוחר לקחת צעד אחורה מהעבודה הפיזית הקשה. "הבעלים לא חייב להיות בכל רגע איתם כדי שהכל ידפוק כמו שצריך" הוא אומר בביטחון של מי שבנה תשתית איתנה.

 

יצחק כהן הוא השילוב המדויק בין החלוץ המושבניק של שנות ה 60 לבין היינן המתוחכם של המאה ה 21. הוא נותר אופטימי לגבי תרבות היין בישראל ומשוכנע שצריכת היין האמיתית בארץ גבוהה מהמספרים עליהם מדברים. מבחינתו כל בקבוק שנפתח הוא עדות להתבגרות של החברה הישראלית. פרס מפעל חיים אותו הוא הכרה במי שסלל לענף כולו דרך חדשה מהמצודה של 1945, דרך הגרעין המתחדש של 1963 ועד לצמרת היין הישראלי.