צילום: באדיבות המשפחה

 

ישראל עשהאל ז"ל, בן 85, אשר הובא למנוחת עולמים, ביום חמישי, 5.6.2014 בבית העלמין שברחובות, היה אחד מאושיות היין הישראליות הראשונות והחשובות של העת החדשה. עשהאל ז"ל שנפטר באופן פתאומי משבץ מוחי והותיר אחריו אישה ושני ילדים, עשה רבות להתנעת המהפכה המתחוללת מאז שנות ה 80 בתעשיית היין הישראלית ויבוא היין לישראל.

מי שהכיר את ישראל ב 20 השנים האחרונות, עת ברח מהזרקורים שכוונו אליו, הכירו בעיקר אם נכנס לחנות היין שהייתה בבעלותו – המשקה ברחוב בית הפועלים בעיר רחובות. אולם אנשים המצויים היום במרכז העשייה הישראלית, דוגמת דן לאור (ישרקו הסקוטית), אורי שקד (המגש שקד), אריאל אפשטיין (הכרם), כרמי לבינשטיין (יזמית ומנהלת שיווק יין) ועוד... זוכרים אותו כמדריך, יינן, מורה, עיתונאי ובעל אינסטינקט מצוין לנבואת העתיד.

ישראל והמשפחה
עשהאל ז"ל, גדל באחת מהמשפחות שייסדו את רחובות – משפחת סחרוב שהייתה ידועה מאוד גם בחנות הספרים 'סחרוב' שהייתה בבעלותה. את שמו עיברת לעשהאל בשנות ה 50. אולם מקצועו של עשהאל היה כורם, ולנורית ברצקי ממעריב, סיפר כי "כשהתבגר, החל לשתות יין יבש עם ארוחותיו ("יבש בהשוואה למה שהיה מצוי אז בשוק"). שש עשרה שנה גידל בכרמו ענבי אליקנט-גרנאש וקריניאן, לפני שעלה על דעתו לעשות יין. הניסיון הראשון שלו, לא עלה יפה. הנוזל שזרם לבקבוק הענק בן ששים הליטרים, היה חומץ בן יין."

ההתעניינות ביין

 

בראיון לברצקי בשנת 1983, סיפר כי את העניין בייצור יין ספג דווקא כאשר ישב לפני מלחמת ששת הימים במחנה אלנבי (כיום שכונת תלפיות בירושלים), שם פגש באישה שנתנה לו ספר בנושא:

"עוד באותה שנה בצרתי ענבים מכרמי והבאתי כמות גדולה הביתה. קטי אשתי, חלצה את נעליה והחלה דורכת ענבים. עשינו רוזה והצלחנו. טעמנו והיינו שיכורים, לא רק מן המשקה. יותר מעצם הרעיון שעלה בידינו לעשות יין. הצלחנו אפילו לעשות שמפניה ורודה יפהפייה, היה ממש נחמד. שנה אחר כך התקשרתי עם מהנדס של מכון היין וקיבלתי הדרכה. אבל את עיקר ההשכלה רכשתי מקריאה. תוך כדי ניסיונות והפקת לקחים מהכישלונות. ביקב של מוצא קנינו מכבש יין, ברמאללה בחצר בית חרושת לעראק, מצאתי מכונה המפרידה בין ענבים לבין השדרה ומרסקת אותם. אז הפסקנו לדרוך ברגליים. לפי דוגמתו בניתי מכונה, שאני משתמש בה עד היום."

עשהאל ז"ל היה אחד מראשוני בעלי יקבי הבוטיק ואחז ביקב שלו משך כ 10 שנים במרתף ביתו. משסיים את עיסוקו זה, מכר את כרמיו, פנה לצד המסחרי ופתח בשנת 1980 את חנות "המשקה" ברחובות. בחנות עבדה עמו ב 15 השנים האחרונות כלתו (דפנה), אשר גם תמשיך את המפעל יחד עם אלמנתו קטי עשהאל תבדל"א.

בנו נדב עשהאל, מספר כי אביו "עשה יין עד לפני עשור כל פעם עם מישהו אחר. הוא היה ייבואן היין הרציני הראשון, התחיל להביא את יינות צ'ילה לארץ, הראשון שפתח את השוק הזה. הוא עבד עם יקבי ברקן, עזר בהקמת יקבי רמת הגולן, עבד עם רוני ג'ימס ביקב צרעה. היו לו חוגי יין שכל התעשייה התחנכה בהם, בבית ברחובות – יאיר מרגלית, האחים שקד ועוד. הוא היה חלוץ, פשוט חלוץ בתחום הזה וכשנכנס הוא היה הראשון שידע מה זה יין".

אורי שקד ספד לו: "אני חייב לו את תחילת דרכי ביין במובן של ידע ומקצועיות והכרת היין. הוא היה המורה הראשון שלי. בשלב מסוים הפך גם למרצה אצלנו בחנות דרך היין בחשמונאים. הידע שלו רב, הוא עסק בחנות קטנה ברחובות עם יבוא קטן משלו. הקפיד למכור את מה שאהב ומה שנכון לו. אדם מקצועי, מבין עניין, ידע ללמד, נתן את הכלים הראשוניים להיכרות היין. הוא מצא את מקומו בחנות הקרובה לביתו, זה היה לו נוח לשמוע מוסיקה קלאסית, אופרות ולמכור יין. זה האדם".

גם כרמי לבנשטיין ספדה לו: "את קורס היין , הדרכת היין הראשונה שלי עשיתי אצל ישראל עשהאל בביתו ברחובות. הוא היה הצוהר הראשון שלי לעולם היין מבחינה דידקטית. מאז, תמיד הייתה לו פינה חמה בליבי, תמיד היה אדם צנוע שעשה את מלאכתו בשקט ובלי לעשות רוח וגלים. היינו בקשר במהלך השנים, הייתה לו חנות יין, אבל פינה חמה בלב שלי היא קורס היין הראשון שעשיתי כבר אחרי שעבדתי מספר שנים בכרמל ומכרתי יין בלי שהייתה לי הבנה בסיסית מה אני אומרת. איש חם, צנוע, הוא עשה את הדברים מתוך אהבה ולכן גם הצליח להשפיע".

קריירה עיתונאית
עשהאל שהיה מדריך יין ויינן חובב, כתב על הנושא במעריב, הארץ ובמגזינים שונים כמו מוניטין, והיה מעיתונאי היין הראשונים בתחום. בנו נדב מספר כי אינו יודע מדוע עזב אביו את עיתונות היין, אולם מגלה כי הוא לא כתב רק על יין, כי אם גם פרסם מאמרים בפילוסופיה וספרות ב'קשת: רבעון לספרות עיון וביקורת'.

 

כעיתונאי דווקא ניתן היה למצוא בו אופטימיות לגבי הצרכן הישראלי. כך כתב בפינתו "לחיים" במעריב (17.11.1986): "עד לפני שנתיים היה יין גרנאש-רוזה הנפוץ והעממי והמבוקש ביותר בארץ. כיום ירדה צריכתו, במקביל לעליה בצריכת סמיון, הדבר מעיד על שיפור בטעם הציבור... המעבר ליין לבן, הנגמע צונן וצירופו מתאים במיוחד למנות ראשונות ובעיקר לדגים – מלמד שהציבור למד משהו בנושא יינות ומקומם בתפריט."

הוא אף מצא את יקבי רמת הגולן שהיו עוד בחיתוליהם כקטליזטורים של המהפכה ההולכת ובאה. במאמרו "משהו באיכות יוצאת-דופן" מעיתון מעריב (1.12.1986) כתב:

"כבר דיברנו על יינות ארומטיים עסיסיים-חצי-יבשים מחמישה יקבים: כרמל, מונפורט, אשקלון, ברון ואליעז. דיברנו גם על אמרלד-ריזלינג ועל קברנה לבן, על שנין בלאן, סמיון ומוסקט. על יין עסיסי שאינו ארומטי ואינו חצי יבש אלא יבש ועסיסי בלבד – ההילולים.

מכל ההילולה והחינגא חסר שמו של כוכב-שביט שדרך בצפון הארץ, והפך על פיו את כל הנעשה בארץ בתחום איכות היין: יקב רמת הגולן, שהכניס קטגוריות חדשות לתחום תרבות היין, שהקפיצו מעלו את איכות היין. השגיו המפתיעים נובעים מן הסיבות הבאות: 1) איזור גידול הענבים בגולן ובגליל הוא הטוב בארץ מבחינת האקלים: 2) יינן היקב הוא הקובע למגדל כיצד לטפל בכרמים על מנת להגיע ליבול אופטימלי, הן מבחינת כמות הענבים והן מבחינת איכותם: 3) שימוש בטכנולוגיה מתקדמת – תסיסת עסיס-הענבים במיכלי פלדת אל-חלד הצמודים ליחידת הקירור: 4) טיפול בתירוש התוסס ותיקון חומצתו: 5) הימנעות מפיסטור היין, וזאת כאשר פעולת הפיסטור אמנם מייצבת את היין ומכשירה אותו מבחינה דתית להיות נמזג לכוסם של יהודים על ידי גויים, אולם פעולה זו פוגעת ביין ומקנה לו טעם לוואי שאינו חיובי...."

והנה כמה אנקדוטות משנות ה 80 עליהן כתב עשהאל ז"ל. למרבה הצער, חלקן נותרו כאבן שאין לה הופכין:
על סוחרי היין: "איכות היינות הזניים האדומים המיוצרים בישראל נחשבת מדרגת 'בינוני' ועד 'משובח מאוד'. על הצרכן הממוצע, כמו בכל העולם, אם אינו בעל יידע ובעל טעם אישי מוגדר, לסמוך על הסוחר. אבל, טוען עשהאל כלפי 'סוחרי היין בארץ', אינם מבינים דבר וחצי דבר ביין, משום כך ייטיב הצרכן לעשות, אם יתבונן תחילה במראה היין, בזוהרו, בצלילותו ובנקיונו". (18.7.1984, מעריב).

 

על היעדר הפיקוח: "הכורם הישראלי מקבל תשלום עבור כמות, לא עבור איכות. אין מספיק פיקוח על איכות הענבים ויש עומס יתר על הגפן. דבר הפוגע בטיב הענבים. לעיתים בוצרים לפני הזמן, בעוד שהארומה הייחודית לזן מופיעה סמוך מאוד להבשלה" ובכלל, אל תתרשמו מ'שנת הציר' המצוינת על תוויות היינות הישראליים. לדעת עשהאל, הדיוק הישראלי בעניין הזה אינו בפיקוח של גוף אובייקטיבי ואיש הישר בעיניו יעשה". (מעריב מאי 1983)

על שתיית יין מיידית: "צ'ופר לחובבי היין. מן המקובלות: יין הנו משקה שככל שיתישן – כן ייטב. וזאת טעות: 95% מיינות העולם מתוכננים ונגמעים תוך שנה מיום הבציר. אשר לקבוצת היינות בהם אנו עוסקים, מומלץ תמיד לשתות את הבציר האחרון (לבנים). היום שתו את בציר 1985 ובעוד חצי-שנה עברו לבציר 1986." (מעריב 22.9.1986)

עשהאל כמגיד עתידות צ'יליאני
אחת ההחלטות המסחריות הטובות ביותר שהתקבלו בארץ, היא הבאתם והטמעתם של יינות מצ'ילה בישראל. לכך אחראי באופן בלעדי עשהאל ז"ל. כן, עוד לפני שמשפחת שקד החלה הביאה ארצה את יינות גאטו נגרו הצ'יליאנים, המדפים בארץ כבר היו שטופים ביינות יקב צ'יליאני אחר Concha y toro.

דניאל רוגוב ז"ל כתב בעיתון הארץ (22.2.2011) כי הוא זוכר שיינות Concha y toro היו היינות הצ'יליאנים הראשונים אשר יובאו לארץ על ידי ישראל עשהאל. בשנת 1989 יינותיו האדומים של היקב ובשנת 1990 יינותיו הלבנים.

 

רפי סיטון, בכתבתו בעיתון גלובס (19.7.2000) סיפר אגב ראיון עם עשהאל: "באותם ימים" נזכר באוזניי השבוע ישראל עשהאל, "איש לא שמע על צ'ילה. מקובל היה לחשוב שיינות טובים מביאים רק מצרפת, יינות גרועים מביאים מאיטליה..." הימים הם ימי סוף שנות ה 80. חבר של עשהאל חוזר מביקור בווינה כשבאמתחתו בקבוק יין לטעימה. השניים נפגשים...ומחליטים ששווה לייבא. "

"הייבוא של עשהאל מיקבי קונצ'ה אי טורו שבצ'ילה היה הנשר שבישר את בוא האביב... פעם עשהאל היה לבד, היום כולם מביאים צ'יליאנים".

"בשנת 1990 הגיעו ארצה חלוצי הבקבוקים מיקבי קונצ'ה אי טורו. קברנה, מרלו ושרדונה מבציר 88'. הכי קשה היה אז עם המרלו. באותה תקופה, ייצור יין מהזן הזה בארץ היה בחיתולים ואנשים לא הכירו. עשהאל, נתקע עם כמות ממנו, עשה עליו מבצע: מי שקונה שני בקבוקים מקבל אחד חינם. כך עד שמצא את עצמו בלי מרלו בכלל. ואז כבר לא היה לו ספק, הנבואה שלו התגשמה. נדלקנו עליו. 'כי הוא מלטף את האגו של הישראלים', אומר עשהאל. אחר כך, על כל בקבוק קברנה הוא מכר שניים מרלו".

דן ליאור ספד: "אני מכיר אותו עשרות שנים. האיש הוא מראשוני המקצוענים בענף היין בארץ והוא היה בין הראשונים שכתב, דיבר והדריך על יין. דור הנפילים. כשאני הגעתי לענף לפני 35 שנים, נסעתי אליו לרחובות כדי להקשיב למוצא פיו.

הוא היה קפדן מאוד, יקה אמיתי, היה דקדקן ולא סטה לא ימינה ולא שמאלה. היה הראשון שהביא יין מדר' אפריקה מ KWV ומצ'ילה. הוא לא היה איש מסחר רציני, אבל היה הראשון שהתחיל להביא יינות מהעולם החדש לישראל. היה איש הגון בצורה בלתי רגילה, ישר כמו סרגל במובן שאם זה לא היה מדוקדק לפי דעתו לא היה מוכן לדבר או לקבל יין.

בשלב מסויים פתח ישראל חנות ברחובות והיה לקוח שלי, תמיד התעקש לעשות דרכי את ההזמנות בגלל ההיכרות ובגלל הידיעה שאם אני אומר לו משהו זה יתקיים גם. זה היה כבוד בשבילי שהיה מזמין אצלי ישירות. הוא מכר רק יינות מאוד מיוחדים יחודיים. מילה שלו זו היתה מילה. אישיות שלא קיימת בענף היום בעיני לפחות".

גם אריאל אפשטיין ספד: "בשוק שלפני כ 20-25 שנה, הוא היה הראשון שהביא יינות צ'יליאנים ואם היה עוד איזשהו יבוא לפני כן זה היה ממדינות אירופה. הוא למעשה פתח גם את היבוא שדישדש מאוד עד אז וגם את תחום העולם החדש.

האדם עצמו היה איש עקרונות, איש מקצוע, נאמן לאמת שלו, ישר. מאוד פירגן לעולם היין. בנימה אישית אספר שהוא עזר לי בהחלטה על היקב הראשון שהבאתי כשהחלטתי להקים את מחלקת היין בחברת הכרם. אז, לא כל כך הבנתי ביין, שוחחתי איתו על הנושא והוא אמר" 'אתה הבאת את אנטינורי לפני 15 שנים, אז זה ברור שתביא את אנטינורי עכשיו.' היום מחלקת היין שלנו מונה אלפי יינות.

היה אדם מסוג שכבר אין היום, אנשים שהצד המקצועי מאוד חשוב להם, אנשי עקרונות שכבר לא מוצאים היום בענף".

סופר בסתר
בשנת 2008 התפרסם בהוצאת ההוצאה המקוונת ליטרטורה (רחובות), ספרו של עשהאל "מסות ומסעות אוטוביוגרפיים". ספר זה כולל 12 מסות שנכתבו במשך 45 שנים ועוסקות ביצירותיהם של עגנון וס. יזהר וכן תובנות על תרבות היין – זני ענבים, תהליכי התססה ועוד. בנו מספר כי הספר שהוציא מקבץ את המאמרים שהוא פרסם ב 'קשת: רבעון לספרות עיון וביקורת' לאורך הרבה שנים. "אפילו עכשיו הוא עבד על מאמר על גרשום שלום ולטר בנימין, הוא היה ממש אינטקטואל".

ציטוט מדבריו כמחבר הספר יהיה בבחינת גילוי לב אמיתי של מי כתב רבות, לימד רבות ועתה הולך אל ארץ אחרת: "אמר המחבר: דרכו של עולם, אדם נוטל ספר לידו, קורא את הכתוב על הכריכה הקדמית – שם המחבר ושם הספר, הופכו וקורא את אשר על כריכתו האחורית, מתוך ציפיה לתשובה על שתי שאלות: האחת – תוכן קצר של הספר, ותשובה לכך ימצא השואל בראשית הספר, בעמוד שכותרתו תוכן הענינים. השניה – מי אתה המחבר – נענה: שתים-עשרה המסות נכתבו במשך ארבעים וחמש שנים לא משום סיבה ראציונלית החיצונית לכותב, כגון זו המוטלת על איש אקדמיה המחוייב לכלל: פרסם או הכחד (Publish or perish). הן נכתבו מתוך כורך פנימי, לא רציונלי ואטוויסטי, הוא כל רב עוצמה הכפוי על האדם ומוליכו לארץ אחרת".

יהי זכרו ברוך