תמונה באדיבות יקב ספרה
הזמן, כידוע, עובר מהר, בעיקר כשנהנים. ובפעם הזו לא היה ציון דרך כה משמח כמו חגיגת העשור של ספרה. דורון וסימה – סימה ודורון והיקב הלבן שלהם והצוות המשפחתי והאחר מהווים מקור קבוע לשמחה ובעיקר להערכה. היקב הלבן שכל יינותיו הנעשים בהקפדה יתרה הם לבנים כבר לא באמת צריך להוכיח שום דבר לכל מי שיין זורם בו (או כמו שכתב חיליק גורפינקל "למיטיבי לגם"). אבל באמת לא רק להם / לנו חובבי היין, משום שבציר אחר בציר אנו נפגשים בזניים ובממסכים הלבנים ומתפעלים שטרואר עמק האלה מהווה בית גידול לריזלינג, כאילו אחיו מאלזאס ושאר האזורים הקרירים וההרריים בטוחים שאין בלתם. אז יש, ועוד איך יש, כמו גם הסמיון המקבל בספרה מקום מכובד. ובאירועים בספרה כמו-גם בימי שישי פוגשים ברבים בני הדור הצעיר שהבין כבר כי יש "דבר" כזה, יין לבן מעולה שבטעימה עיוורת ישתלב בקלות בגלריה של היינות המעולים מאלזאס והריין והמוזל.
דורון עזב את מכורתו אילת והגיע ללימודי תקשורת שדי מהר הבין בה משהו בסיסי וחשוב: נחמד, אבל לא עבורו. החשיפה ליין וקולינריה פגעה לו בול בלב בעת עבודות-הפרנסה השונות והוא החליט (נו, החליטו... כי סימה כבר חזק בתמונת החיים) את שתי ההחלטות החשובות, ראשית: יין צריך לימוד רציני, הוא לא איש של "חיפוף"; שנית, ממש אוטומטית, שיין לומדים בצרפת. מונפלייה, בורדו, בורגון? דורון כמו דורון בדק ובחן ונרשם ו… התקבל. והזוג, כמו הזוג הזה, יצא ל"סבב הופעות" שבסופו הוחלט פה אחד כפול: Beaune, Bourgogne. האזור, הכרמים, היקבים – ובעיקר האנשים הבלתי אמצעיים, החמים והמשתפים – כל אלה הרכיבו את הקסם הזה שהביא אותו לשם.
תמונה באדיבות יקב ספרה
השיבה לארץ הנחיתה אותו לפני כ 20 שנים ביקב עמק האלה החדש שכבר בתחילתו הפיק כ 80,000 בקבוקים. לאחר 10 שנים של יזע רצוף ביקש דורון לעצמו ולסימה בקשה צנועה, יום שישי חופשי. שומו שמיים! עקשנות הבעלים הביאה את הזוג להחלטת חייהם, עוזבים – מקימים יקב משפחתי קטן יותר – ומתרכזים בלבנים בלבד! אישית נראה לי כי ההחלטה הזו בזמן ההוא שבו היה קשה לאתר מישהו שיודה כי 'יש גם יין לבן טוב'… ראויה ליותר סימני קריאה.
'ההחלטה הלבנה' (כך אני נהנה לכנות אותה) מביאה ליינות מהזנים הארומטיים והאחרים שבמשך עשור יוצרים לחובבי היין הנאה ושמחה מדי בציר. והיו בצירים משובחים ממש, כאלה שזרעו החלטות נוספות וכזה היה גם בציר 2018. בציר מעולה שאת LIA המבעבע שלו השיקו בספרה באירועי העשור. 'יין עושים בכרם' אינה פראזה פומפוזית בספרה שבה מחליט דורון על מועד הבציר אך ורק על פי אינספור טעימות ענבים בקריטריון אחד: הבשלה פנולית, לא סוכר ולא מדידות אחרת, אלה ייצאו כפי שייצאו כתוצאה ולא שיקול לבצור.
עשור – והתוצאות מדברות בקול רם והבקבוקים נעלמים מהר מרגע ההשקה כל שנה. וההשקה השנה מיוחדת, כמובן.
תמונה באדיבות יקב ספרה
שרדונה הוא אחד היינות הזניים הקבועים בספרה בשימוש של חביות ומיכלי פלב"מ על-פי הטעימות. אז מה ממש צריך להוסיף לזה אם לא blan de blancs! קשה לזכור כמה פעמים צפה השאילתה הזו בשיחות בספרה כשדורון כמעט כרגיל מהצד השקט ובקצב המתאים לו, ומנגד סימה הפוסקת "יהיה!". ואם לא בחגיגת עשור אז מתי? כלומר, מ 2018 הם ידעו – ונצרו את העובדה שהתהליך בעיצומו!
LIA blan de blancs, גביעי המבעבע הראשון 2018 על שם הבת לבית רב-הון נלגמו בהשקה הזו באותה הנאה כמו יתר היינות, אבל עם תחושה מסוימת נוספת, של צדק, שאכן הגיעה עת בעבוע! וכעת נותר לחוות את דעת המומחים האמיתיים. למשתתפים בחגיגה, בהם כמה ממשתתפי הסיורים של איש הענבים, היה בהחלט בעבוע של הנאה גדולה. רק 900 בקבוקים שמ 2018 בילו בחביות ובבקבוקים; וההמשך? כרגיל בספרה, דורון אומר בשקט "רק בבצירים טובים מספיק", סימה אומרת בקול ובנחרצות "יהיה!"
שוחחנו עוד על הנושאים 'הישראליים', צריכת היין הנמוכה, האם נהיה פעם 'מדינת יין', הקשר ההדוק בין תרבותה הכוללת של מדינה לבין היין הנלגם בה בכל רגע מתאים. נכון שלא נראה בעלים של דוכן בשוק פותח בקבוק לארוחת הצהרים שלו; נכון גם שהעלויות הבסיסיות בארץ הן עצומות ביחס לארצות היין הידועות; ומנגד – הדור הצעיר גילה שניתן וגם נעים ומהנה לבוא ליקב ולהיחשף למבחר הישראלי; המסעדות פיתחו גאווה מקומית שהיתה חסרה אצלנו; פעילויות מיתוג כמו הקוורטט ואזור יהודה כבר לא נראות כמו משהו מנותק. אז נכון שהזמן ארוך עד להכרה בישראל כמדינת יין אבל נכון גם שהדרך של ספרה נכונה, בטוחה ומוכחת.
מניח שבהשקה ה 20 יפגוש המשתתף בצוות המשפחתי המפיק כמות כפולה של הזהב הלבן הזה ו LIA יחגוג עשור מבעבע. געגוע מהנה לעתיד, לא?
