תוצאת פעולת הפיטריה הזעירה בּוֹטרִיטִיס צִ'ינֶרֵאָה על יֵינָבים בשלים, בתנאי אקלים וערפל מתאימים. הפיטריות הזעירות זקוקות ללחות והן מוֹצוֹת אותה מן היינבים מבעד לפיוניות (stomata) שעל זגיהם. היֵינָבים נתקפים במַק ומצטמקקים (ר' צימקוק), ואיבוד המים מניב ריכוז גבוה של הסוכר ורכיבי הטעם שבם. מיֵינָבים כאלה מייצרים יינות מתוקים באיכות גבוהה ביותר, כמו, למשל, יינות 'סוטרן' (Sauternes) ו'טוקאי' (Tokaji, Tokay). אפשר לומר ש"מֵעָז יצא מתוק".

התנאים האידיאליים להתפתחות פטריית הבוטריטיס כך שנבגיה ינחתו על זגי היינבים, יתפתחו עליהם, ויעניקו להם את איכויותיהם הנחשקות, הינם: בקרים ערפיליים - סביבת קיום מעולה לבוטריטיס, ואחרי-צהריים יבשים וחמימים המייבשים את היינבים ומונעים התפתחות רקבון אפור.

* 'מק-אציל' הוא המונח הנכון למה שקורה ליֵינָבים. "ריקבון אציל" הרוֹוֵחַ בטעות או "רקב אציל" שגויים מעיקרם! זאת, מפני שהיֵינָבים פשוט לא נרקבים! אין ריקבון! ריקבון זה דבר עם הפרשות מגעילות וריח רע והתפרקות רטובה. אבל זה לא מה שקורה במק-אציל: היֵינָבים נְמַקִים - מתכווצים, מצ'וקמקים, מתייבשים, כמו מי שנַמֵק ברעב או בצמא. להבדיל מיֵינָבים שנָמַקּוּ, כל אחד יודע איך נראים יֵינָבים שנרקבו באשכול, ושברור כי אינם ראויים למאכל או לכל שימוש אחר. מי שראה יֵינָבים שנתקפו במַק-אָצִיל ברור לו שהם אינם רקובים. הדעת נותנת שכורם לא ירצה שיתארו את יֵינָביו כרקובים. אדם נורמלי לא ירהיב עוז בנפשו לייצר משהו מיֵינָבים רקובים. אדם נורמלי לא יסכים להכניס לפיו משהו שנעשה מפירות רקובים. גם מן הבחינה הפילולוגית, "ריקבון אציל" זה תרתי דסתרי, אוקסימורון שטותי.

מעבר לכך. יש אכן מצב של ריקבון ביֵינָבים כתוצאה מן הבּוֹטרִיטִיס צִ'ינֶרֵאָה, אבל הוא לא אציל כי אם מגעיל. אם הפיטריה תוקפת את היֵינָבים לפני שבשלו לגמרי, או שלחות ערפילי הבוקר על היינבים אינה מיובשת על ידי שמש צהריים והם נותרים רטובים, היא גורמת לגרגרים להירקב, ממש. בתהליך ריקבון מקלקל והרסני. לריקבון הזה יש שם אחר לגמרי: עובש אפור או ריקבון אפור (Moisissure grise). זהו אסון לכורם, מן היֵינָבים הרקובים האלה אסור לעשות יַיִן, ואין בר-דעת שישתה דבר כזה.

לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם (יחזקאל ד, יז).