בקרוב ינחתו בישראל שופטי יין בינ"ל מכל קצווי תבל כדי לשפוט, יחד עם חבר השופטים הישראלי, בתחרות היין הבינ"ל טרה וינו 2015. נוהג זה הוא נוהג קבוע שכן מדובר בתחרות בינ"ל, אליה מוגשים יינות ישראלים ומחוצה לה והצוות המבקר אותה הינו נציגות מכובדת של ה OIV.

מקצועם של רבים מהשופטים אינו בכתיבת ביקורת יין באופן יומיומי. נמנים עליהם בד"כ ייננים, עיתונאי יין, סומליירים, בעלי תארים מתקדמים ביין - MW ועוד. רגע לפני שנשלוף את המימרה הישראלית האופיינית לנו כל כך – 'מי הם, אלו, שיאמרו לנו מה טוב ומה לא', פנינו לכמה מבקרי יין בינלאומיים מקצועיים שאינם חלק משופטי התחרות כדי לשמוע על ניסיונם בתחום.

על מבקרי היין אליהם פנינו נמנים אלדר יארו (Alder Yarrow), בעליו של בלוג היין האמריקני הפופולארי Vinography שזכה בלא פחות מ 13 פרסים מאז הקמתו בשנת 2004. ג'ון בונה (Jon Bonné), עורך מדור היין של San Francisco Chronical, בעל טור במגזין דקנטר ומחבר הספר The New California Wine. ג'רמי אוליבר (Jeremy Oliver), אחד מכתבי היין האוסטרלים המשפיעים ביותר באוסטרליה ואסיה, היה לראשון מבקרי היין המערביים שפרסם ספר בשפה הסינית אודות יין. ואולי הבכירה שבין הארבעה, MW סרנה סאתקליף (Serena Sutcliffe), מנהלת מחלקת היין הבינ"ל של בית המכירות הפומביות Sotheby's.

מה גרם לך להפוך למבקר/ת יין? 

בונה משיב כי לא הייתה זו החלטה ספציפית. הוא החל לכתוב על יין כשהיה כבר עיתונאי מקצועי, והוא מצא שביקורת יין החלה לתפוס מקום נכבד ממטלותיו במהלך הזמן. הוא מוסיף כי עבור מרבית מבקרי היין מדובר בהליך הדרגתי בו הם מוצאים את קהל הקוראים שלהם וזוכים באמונו.

יארו לעומתו, שמתאר עצמו כמי שהיה בשנת 2004, "בסך הכל צרכן נלהב של המשקה", מצא עצמו לעיתים קרובות מחלק עצות ודעות בתחום זה לחברים. עובדה זו הובילה אותו להקים את האתר Vinography.com. במהרה האתר צבר עוקבים ויארו הפך למבקר מקובל.

סאתקליף המנוסה והותיקה, החלה דרכה כשכתבה מאמר על יין פורט בתחילת שנות ה-70 ונדהמה מכך שניתן לו מקום בולט בפרסומי יין מסחרי. "אני זוכרת שהייתי עדה באותו הזמן לבציר רע באיזור זה".

אוליבר, אשר למד הן חקלאות, במטרה להפוך כורם, והן ייננות, במטרה להפוך יינן, ומהווה בכך את הנדבך המקצועי יותר של החבורה, גילה שאינו מתאים לאף אחד מהם. במהלך לימודי הייננות הוא כתב ספר בשם (Thirst for Knowledge 1984). היה זה הדבר הראשון שכתב אי פעם והופתע מהתגובות החיוביות שקיבל. "הבנתי די מהר, בעקבות תגובות שקיבלתי מייננים, שכתיבת ביקורת אינה דבר של מה בכך לטוב או לרע – וכי חייבים לכתוב על דברים שמבינים בהם."

מיהו/י מבקר/ת היין שאת/ה מעריך ביותר חוץ ממך? 

נח היה לחשוב שנקבל תשובות חמקמקות לשאלה זו, אולם באופן מפתיע התקבלו תשובות כנות גם אם היו מעט "פוליטיקלי קורקט". יארו למשל ציין את ג'נסיס רובינסון, ובאותה הנשימה סיפר למען הגילוי הנאות שהיא אחת ממעסיקיו. אוליבר סיפר כי יש לו הערכה לעבודה של Clive Coates ושל Allen Meadows, אולם הוסיף עניין מטריד שפשה גם בין המבקרים הישראלים (אולי טוב לדעת מדי פעם שאנחנו לא לבד בעולם) – " לצערי, יותר מדי מבקרי יין באוסטרליה מוטרדים יותר מהצורך לרצות יצרני יין מאשר את צרכני יין. נראה כי צמד המילים 'תוצרת אוסטרליה' על תווית היין מוסיף 5-10 נקודות בסולם ציונים של 100. אינני מאמין בכך שכל היינות צריכים לקבל ציונים על אותו סולם הציונים, ללא קשר למחיר ולמקור."

סאתקליף הייתה זהירה יותר באומרה "אינני במעמד לשפוט. אני טועמת, שותה ועובדת בתחום היין, אבל אני משוחחת יותר עם יצרנים ומבקרת בכרמים וביקבים, מאשר קוראת על הנושא. כאשר אני בוחרת ספר (כן, אני עדיין קוראת ספרים) הנושא הוא בד"כ היסטורי, ביוגרפי או מסעות." בונה לעומתה, טען כי השאלה בה מתבקש מבקר אחד, להעריך את עבודתו של אחר, היא שאלה מכשילה. ובכל זאת ציין כי "אריק אסימוב מה'ניו יורק טיימס' עושה עבודה מצוינת בגישה הדומה לשלי: הצגה של יינות פחות מוכרים, מאזורים פחות מוכרים אבל מעניינים לקהל הרחב. בנוסף, עבודתו של ניל מרטין ב Advocate ובמגזין היין שלו, מלאת מחשבה, כיפית וטובה ממש. אני מאוד אוהב לקרוא את ניל, כך אני חש גם כלפי ג'יימי גוד אשר כותב מתוך פרספקטיבה מדעית יותר ויש לי רחשי כבוד גדולים לקולגות שלי במגזין דקנטר אשר מצאו דרך לשילוב הביקורות ."

מה דעתך על ריבוי הבלוגים העוסקים כיום ביין? 

כאן הדעות נעות בין שני קטבים, אלו של סאתקליף, אשר טוענת בעדינות כי "כל אחד זכאי לדעה משלו. זוהי החלטה של הקורא אם ירצה לקרוא את הדעה או לא. באופן אישי אני מעדיפה לשתות מאשר לקרוא על היין בבלוג", ואלו של יארו הטוען כי "התפתחות קהילות של בלוגי יין הייתה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לביקורת היין. עד לפני 10 שנים היו אולי 5-6 מקורות לביקורות על יין. כיום ישנם אלפים. מגוון של ביקורות הוא דבר נפלא עבור הצרכנים ועבור התעשייה".

אוליבר טוען כי מדובר בשינוי המצע הפרסומי. "לפני שנים כל מה שהיית צריך על מנת להפוך למבקר יין היה לשכנע עורך כלשהוא שידעת על יין יותר ממה שהוא ידע. כיום, כל מה שאתה צריך לעשות הוא לפתוח בלוג. היום לכל אחד יש דעה על יין וכל אחד יכול לתת ציון 100. יחד עם זאת, ככל שאנשים מסתגלים למדיה הזו, הם שואלים את עצמם יותר ויותר מיהו זה שמבקר את היין. אני מוצא שהבלוגרים החובבים נוטים לאסוף מספר עוקבים מצומצם, לעומת אלו הכותבים ומבקרים ברמה גבוהה. אני גם מאמין כי כיום יש יותר ערך לביקורת הניתנת על ידי מישהו הנחשב 'מקצוען'. זהו הכיוון אליו מתפתחת המדיה, אבולוציה של המדיה."

לדעתו של ג'ון בונה, אם בלוגר מצליח לבסס את עצמו ככותב ומבקר מקצועי, כלומר מצליח לגרום למישהו לשלם לו עבור עצותיו ותובנותיו, הוא בדרכו להצלחה. בכל מקרה אחר זוהי עוד דרך להעביר את הזמן. "אני חושב שאחת הבעיות של תעשיית היין היא אימוצן של מילים אוהדות מכל מקור שהוא. אין זה אומר כי המערכת צריכה להגן על בעלי ההשפעה כמו פארקר. אבל אני חושב שבעיתות של 'בצורת' בביקורות מכובדות, יקבים רבים יאמצו לחיקם כל תגובה אוהדת שימצאו.

האם את/ה זוכר/ת ביקורת יין שגויה שכתבת או שהתגובות אליה היו שליליות? 

סאתקליף - "אני זוכרת שעוררתי מעט גלים כשמיטב יצרני השמפניה ערכו עבורי ארוחה נהדרת במסעדת La Tour d’Argent (פריז), כשהוצאתי לאור את ספר השמפניה הגדול שלי. הייתה לי התעוזה לנאום בפניהם ולבקש מהם לשמור על הסטנדרטים שהציבו, אותם סטנדרטים שבאותה עת החלו להתפורר באזור. כולם היו מאוד נחמדים, למרות שכמעט ונחנקו מהמשקה שלהם באותו הרגע."

אוליבר – "במקרה שלי מדובר בפעמים בהם לקחתי סיכון וכתבתי ביקורת על יינות אייקונים, בייחוד על בצירים מסוימים של Penfolds Grange ו - Henschke’s Hill of Grace. במקרה הראשון, גרמתי לעצמי להפוך מאוד לא פופולארי כשקטלתי את Grange 2000, יין שעודני בדעה שלא צריך היה לצאת לשוק. היה זה באירוע טעימות Rewards of Patience שנערך בבית הנבחרים הדר' אוסטרלי, כשלאחר מספר סופרים וייננים גדולים התבקשתי לחוות את דעתי. מיותר לציין כי עמדתי בודד במערכה. סיפרתי בצורה חדה את דלותו של היין ואת דעתי כי Pendolf לא צריכים להוציא אותו לשוק, ובכך להבטיח לצרכנים כי יין Grange יצא לשוק רק כאשר איכותו תהיה טובה מספיק. מיותר לציין שהייתי עם ידי על התחתונה ו-Pendolf הוציאו לשוק את היין, אולם בכמות קטנה יותר מהרגיל, ובכך דאגו שתחושת המחסור תגרום לו להפוך לאחד היינות היקרים ביותר. מעניין לציין, כי כיום, היין לא נחשב ליין משובח.

באופן דומה, חשתי כי לא הייתה לי ברירה, אלא לעורר דיון על השפעת קלקול על ידי שמרי ברטנומייסיס, אשר נכחה בחלק מהבצירים של Hill of Grace, וציינתי את היינות כמובן בהתאם. בשעתו, דיון בנושא בקרב סוחרים, תקשורת והציבור, נחשב טירוף, אולם זו הייתה דעתי והתמדתי בה. כיום הרוב מסכימים עימי. האמת היא שאינני נהנה כלל מכל ההליך הזה, מאחר ואני מבין לחלוטין את ההשלכות של הערות כאלו. אולם, עבודתו של מבקר היא לבקר, וקהלו הם אנשים שקונים יין ולא יצרני היין. כתבי יין רבים מדי כושלים בהבנת העובדה הזו. לאחר שהערתי את הערותיי, מעולם לא הוזמנתי שוב לטעימת אורך על ידי יקבים אלו – למרות שמה שכתבתי בשעתו על שני היקבים, נחשב כיום עובדה."

יארו – "אני בטוח שעשיתי טעויות. הפרסום היחיד אותו אני זוכר ככזה שעורר תגובות שליליות היה כאשר כתבתי בטעות שמרבית מניותיו של יקב מסוים נמכרו. קיבלתי אי מייל זועם בו נרשם כי טעיתי. הדבר הנחמד במדיה הדיגיטלית היא האפשרות לתקן בקלות טעויות."

בונה – "היו יינות רבים שאנשים לא הסכימו עימי לגביהם, וכך גם היום כשאני מפרסם כל דבר. זה משהו המהווה חלק מהעבודה. אני יכול לטעות לפעמים במעט לגבי הפוטנציאל של היין, אבל לכן אני מנסה לחזור ולטעום שוב את היינות מהם אני נהנה במהלך מספר ימים, אם מתאפשר לי. היו בצירים ואזורים שלא ניתחתי במאת האחוזים. למשל בציר 2008 בגרמניה הפיק יינות נחמדים, אבל אני לא הבחנתי ביופיים בזמן ששוחררו לשוק, בעיקר מפני שהם היו מעט עדינים מדי. עם זאת, זו צרה קטנה לעומת תשבוחות גדולות שנתתי לבציר 2000 בברולו, שהתגלה כהרבה פחות מעניין מאשר 1999 או 2001."

במה את/ה הכי גאה כמבקר? זכור לך מקרה בו הייתה לך השפעה באמצעות כתיבת ביקורת יין? 

בונה מציין בגאווה את הספר שכתב על יינות קליפורניה The new California wine ואת העבודה שהובילה לכתיבתו. "היו אלה 5 שנים, בהן התבוננתי במה שאף אחד אחר לא ראה בפוטנציאל הקליפורני. הייתה זו הליכה על חבל דק כשהיללתי יינות שהתעשייה זלזלה בהם. התגובות הן לעבודתי והן ליינות במהלך השנה האחרונה היו מספקות מאוד." יארו השיב "אני הכי גאה בפעמים הללו בהן סייעתי לקוראיי לגלות את קיומם של יינות בהם התאהבו לאחר מכן. זה אחד הטריגרים שמובילים אותי."

סאתקליף, שעבודתה אולי טומנת בחובה את הסיכון הגבוה ביותר כמי שמעריכה יינות עבור מכירות פומביות בבית סות'ביס, טוענת כי היא שמחה כשהיא חשה שהצליחה לתאר במדויק את טעמו של היין. "ישנם ימים בהם את חשה שעשית זאת במדויק, ויש ימים אחרים בהם את חשה שהטעימה לא הייתה כל כך מדויקת. אני מצטערת לפעמים על שיבוח של יצרן יין מפורסם, ואז לפתע היינות הופכים למאוד יקרים כך שאפילו אני לא יכולה לקנות אותם."

אוליבר לא מדבר על דבר ספציפי שעשה, אלא רואה בעצמו חלק מהתהליך אשר מוביל את יינות אוסטרליה לעמוד בשורה אחת עם יינות בינלאומיים אחרים. "אני חושב שהיין האוסטרלי התפתח בבידוד יחסי משאר העולם מאז שנות ה-60 ועד שנות ה-90 המאוחרות. רוב היינות האדומים האוסטרליים היו עוצמתיים, לפעמים ריבתיים ועמוסי עץ ובעלי סיומת בעייתית. רוב הריזלינג שלנו היו פשוטים, יבשים וחסרי מבנה. רוב השרדונה היו שמנים, חנפנים ולחלוטין נעדרים סגנון ואלגנטיות. אני מאמין שכדי שיין אוסטרלי יתקבל בשווקים בינ"ל, הוא יוצג בצורה בה שווקים בינ"ל אלו יוכלו להכירו, לזהותו וליהנות ממנו בייחוד סביב שולחן הארוחה. היינות בסגנון עמוס אלכוהול של שנים עברו, אשר בתחילה הוללו על ידי רוברט פרקר, ועל ידו גם הושלכו לפינה מאוחר יותר, עשו נזק בלתי הפיך לתפיסה על יינות אוסטרליה.

במשך שנים אני זועק כי יין אוסטרלי יכול לעמוד באותה שורה עם יין בינלאומי, בסטנדרטים של אלגנטיות, איזון, מבנה ומורכבות מבלי לוותר על אף מאפיין אוסטרלי. צריך לתת ליצרני היין קרדיט על כך שלקחו את האתגר ברצינות, היות והם אלו הנושאים על גבם את הנטל הכלכלי. כיום, אני יכול להציג מגוון יינות אוסטרלים מעולים לחברי אספני היין, אשר רוצים לאסוף אותם ולהגיש על שולחנם.

מעניין יהיה לשמוע את דעתם על יינות ישראלים. מישהו ירצה לחלוץ את הפקק, או סתם להרים את הכפפה?