Photo by Polina Tankilevitch

על כתיבה, מוזות, יין ומלחמה
ברשותכם אפתח במונולוג קצר. ימים קשים. ימים קשים גם לכתיבה. מסתבר שצריך מוזה גם בשביל לכתוב על יין. בימים הראשונים שלאחר אותה שבת שמחת תורה ארורה, נדמה היה שאפילו לשתות יין מרגיש לא ממש בסדר. מצד שני, אנחנו אוכלים, מנסים לנהל שגרה, רובנו חזרנו לעבודת יומנו, והרי אני טענתי מאז ומתמיד שיין לא נועד להיות משקה לאירועים בלבד, אלא מוצר צריכה יומיומי.

ובכלל, על מה אכתוב? על אנשי יין או בני משפחותיהם שנרצחו, נפצעו או נחטפו? על אחרים שמגנים על המולדת בשירות מילואים? על יקבים ששטחם הפך בן לילה לאזור ספר? על ההתנדבות המופלאה והעזרה ההדדית המתגלה בכל מקום וגם בעולם היין הישראלי? אלו הם ללא ספק נושאים ראויים מאוד לכתיבה, אבל כבר נכתב עליהם כל כך הרבה ובכל מקום, והאמת היא, שאין לי הרבה מה להוסיף ולחדש אודותיהם.

ההליכה השבועית שלי בשבת בבוקר בשדות, גרמה לי לחשוב על כך שגם בתוך כל הרע הזה, הרי שעוד מעט יגיע חורף (ובחצי הדרומי של כדור הארץ כבר כמעט קיץ), ולאחר החורף יחל האביב, והגפנים ינצו ופרחיהם יפרחו ולקראת הקיץ יהפכו לפרי ויבשילו, מי מוקדם יותר ומי מאוחר. ושוב יעלו דילמות של בציר – לבצור לפני גל החום או להמתין לאחריו, איך תופסים את הפרי בדיוק ברגע הנכון – בטרם התנדפה לה החומצה, כאשר הארומות כבר בשלות ומנגד הסוכר עדיין לא נסק לגבהים, ולאחר כל זאת, נשוב ונדבר על הבציר, בציר 2024.

משהו במחשבה על הטבע המופלא של הכדור הזה, שממשיך בשלו על אף כל מה שמתרחש סביבו, הפיח בי תחושה טובה, אופטימית ולו לשעה קלה, בתוך תקופה זו שבה האופטימיות כל כך חסרה לנו. עם אותה תחושה המלווה אותי, החלטתי לספר כאן סיפור שקרה באמת, על רגע של אופטימיות שהיין יכול להביא עמו בעת מלחמה.

הסיפור לקוח מתוך הספר Wine and War: The French, the Nazis, and the Battle for France's Greatest Treasure, מאת המחברים Don & Petie Kladstrup.

ייננים בשבי

Photo by Cameron Casey

שנתיים חלפו מאז נאסר Gaston Huet, יצרן יין מאזור Vouvray שבעמק הלואר הצרפתי בבית כלא גרמני לשבויי מלחמה, לאחר שנשבה בקרב Calais ביוני 1940. גסטון ששקל 72 ק"ג בעת שנשבה, כבר הספיק לאבד שליש ממשקלו. גסטון היה רעב. מצבם של 4,000 השבויים האחרים במחנה היה כמובן דומה. גסטון בדיוק סיים לקרוא מכתב שהגיע מרעייתו, ובו סיפרה לו על הגשם שירד בתחילת הקיץ זמן קצר לאחר שפרחי הגפן הפכו לפרי. גסטון קיווה שהגשם לא יפגע ביבול והיתה לו כמיהה עזה להגיע לביתו עד לבציר, אם כי ידע שהדבר אינו אפשרי. עם מכתבה של אשתו בכיסו, יצא גסטון לחפש את חברו לכלא השבויים Daniel Senard, יצרן יין אף הוא, מן הכפר Aloxe-Corton שבבורגון. גסטון ידע שגורל היקב של חברו לא שפר עליו, הגרמנים פשטו על הבית והיקב, ואף השתלטו על מרתף היינות וכילו אותו. לאחר שמגדלים ויצרנים נוספים שהיו כלואים יחד עמם הצטרפו אף הם לשיחה, גלשה זו במהירות לדון בקשיים אותם חווים המגדלים הצרפתים תחת הכיבוש הגרמני.

מתוך מיליון וחצי חיילים צרפתיים שבילו את זמנם כשבויים בבתי כלא לשבויי מלחמה שהקימו הגרמנים, רבים מהם הגיעו מאזורים כפריים, כך שלרבים, כולל מאות באותו מחנה שבו היו אסורים גסטון ודניאל, היה קשר ישיר או עקיף לעסקי היין. על מנת להעביר את רגעי השעמום הרבים, הקימו אותם שבויים קבוצות שבהן דנו בנושאי יין, סיפרו חדשות מן הכרמים והחליפו רשמים ביחס לפרקטיקות השונות של גידול הענבים וייצור היין.

הרעיון
היה זה במסגרת אחת מאותן פגישות, שגסטון הגה רעיון שהקפיץ את חבריו. "הבה נערוך משתה יין" הציע. תחילה איש לא אמר דבר ולאחר מכן החלה המולה, עד שאחד החברים שאל את השאלה המתבקשת: איך נערוך משתה ללא יין? "שאלה טובה השיב גסטון, ואין לי עדיין תשובה ברורה לגביה, אבל יש לי רעיון. תנו לי לחשוב על זה".

בהמשך הסביר גסטון את הרעיון אותו הגה, לחברו דניאל סנארד ולחבר שבוי נוסף בשם André Cazes, מי שהיה הבעלים של שאטו Lynch-Bages הנודע מאזור המדוק שבחבל בורדו. "אם אסכם את הרעיון במילה אחת: סחיטה" אמר. גסטון שמע מפי אחד מעובדי הכלא שבכלא סמוך שבו היו אסורים עבריינים פליליים ואשר מפקדו היה גם מפקד כלא השבויים, סחרו האסירים בשיתוף חלק מאנשי צוות הכלא ביין ובמשקאות אלכוהוליים נוספים, בניגוד לכללים. גסטון הציע לאיים על מפקד הכלא להוציא אל האור את הדברים ולהבטיח לשמור על הסוד בתמורה לכך שמפקד הכלא יאשר לשבויים להכניס לכלא יין בעבור המשתה המתוכנן. השלושה ידעו עד כמה ירא מפקד הכלא מן הגסטפו, והסכימו שהתכנית בהחלט שווה ניסיון.

כעבור ימים אחדים הציגו השלושה את המידע שברשותם בפני מפקד הכלא שנחרד מן העובדה שהדבר נודע לשבויים והתחנן שלא יספרו על כך לאיש. השלושה הבהירו לו שלשתיקתם ישנו מחיר, והמחיר הוא ביין. תחילה דחה המפקד את בקשתם ואולם לבסוף הסכים לאשר הכנסת היין לכלא לצורך המשתה המתוכנן, ובלבד שהאסירים ישלמו עבור היין מתוך הקצבותיהם.

כוס יין לכל שבוי

מיד כשהתקבל האישור לתכנית החלו החברים את שלב התכנון. הרעיון היה להכניס לכלא כמות יין כזו שתספיק לכל אחד מהשבויים לפחות לכוס יין אחת. גסטון מינה ועדה של שבויים שהורכבה מנציג אחד של כל אזור יין צרפתי שהיה מצוי בכלא. הוחלט שנדרשים 700 בקבוקי יין בסך הכל למשימה והמשתה תוכנן לצאת אל הפועל בסתיו של שנת 1942 – תקופת הבציר בבית שהותירו מאחוריהם. תכנון מדוקדק קבע שכמות של 3 בקבוקי יין לחבילה תעמוד במגבלת המשקל שהטילו הגרמנים על החבילות אותם הורשו השבויים לקבל מן הבית. משפחות השבויים ששותפו במשימה הפעילו קשרים וחבילות היין הראשונות החלו להגיע. את כאב הראש הראשון שנוצר, ועדיין לא כזה שמקורו בצריכת יין, גרמו בקבוקי השמפניה. משקלם של בקבוקי השמפניה באותה תקופה היה גבוה יחסית וקצובת הבקבוקים שנקבעה לחבילה גרמה לחריגת משקל לעומת המותר. הסוהרים הגרמנים ניצלו את ההזדמנות שנפלה לידם ובהתאם לכלל לפיו הם רשאים לפתוח חבילות שמשקלן חורג, פתחו את החבילות ולקחו לעצמם כמעט את כל בקבוקי השמפניה.

על אף שאיבדו את מרבית השמפניה שלהם, חדשות שהתקבלו בכאב ניכר בקרב השבויים, ולמרות קשיים נוספים שהתגלו בדרך ואשר גם גרמו לדחיית מועד המשתה, הוחלט להמשיך בתכנית ולבסוף נקבע התאריך של 24 לינואר 1943 – יומו של הקדוש וינסנט, פטרונם של יצרני היין הצרפתיים. השבויים היו אובססיביים בתכנון האירוע הגדול וכולם ביקשו להיות מעורבים. אומנים התנדבו לצייר פוסטרים ומפות של אזורי יין שונים, קבוצת התיאטרון הציעה ליצור סקיצות בנושא יין ואפילו להכין תחפושות והכומר השבוי הכריז כי לקראת החגיגה הגדולה תעבוד המקהלה הכנסייתית על חזרות של שירי שתייה והילולה במקום על מזמורים דתיים. נציגי קבוצת הנגרים אף הציעה להכין מודל של מכשיר press כאשר העץ שישמש לשם כך יסופק ממיטותיהם של מספר אסירים שתכננו לברוח מן הכלא באמצעות תעלה שחפרו ואשר אותה דיפנו באמצעות קרשי מיטותיהם. בניית מכשיר הפרס גם יספק הסבר באשר לחלקי המיטה הנעלמים. מה שתוכנן להיות ערב של משתה הפך בסופו של דבר לאירוע של שבועיים, שיכלול תערוכות וסמינרים שמטרתם לחגוג את תהילתם של יינות צרפת.

המשתה
ארבעה ימים לפני התאריך המיועד, התבקשו 4,000 אסירי מחנה השבויים לציין, לפי סדר עדיפות, שלושה יינות אותם הם מעדיפים לטעום. בורגון? בורדו? אולי יין מתוק מעמק הלואר? במהרה החלו ויכוחים בין השבויים האסורים לגבי איכויות היינות מן האזורים השנים, העדפות של שנות בציר ועוד. בינתיים, החלה הועדה המארגנת לבחון את כל היינות שנתקבלו ולספור אותם. עם סיום הספירה נפלו פניהם – רק 600 בקבוקים הגיעו בסופו של דבר, מאה בקבוקים פחות מן המספר המיועד. לפיכך הוחלט שכל בקבוק ישרת 7 שבויים במקום שישה, ושכוסות היין יאלצו להכיל כמות קטנה במיוחד.

בינתיים השלימו חמישה שבויי מלחמה את תכניות הבריחה שלהם. תחפושות בדמות מדי צבא גרמניים הוכנו משאריות ארגזי היין. הבריחה עצמה התרחשה בעוד חבריהם השבויים מתיישבים לחגיגת היין באולם מיוחד שהקצה לשם כך מנהל הכלא. הערב החל בניסיון כושל להסביר את האופן הנכון בו יש לפתוח בקבוק שמפניה, כאשר בסופו של דבר נפתח בקבוק הדמה שהוכן לצורך כך בצורה מאוד בלתי אלגנטית וברעש גדול, לקול הצחוק בקהל. הקטעים שהכינה קבוצת התיאטרון גרמו בהמשך לפרמי צחוק עזים עד כדי כך שהשומרים הגרמנים הגיעו על מנת לבדוק מה קורה.

לאחר ההקדמות עלה גסטון לבמה והכריז שדי לדבר על יין, משום שעד כמה שמהנה לשוחח בנושא, אין דבר מהנה יותר משתיית היין עצמו, לפיכך – הגיעה השעה. דבריו של גסטון התקבלו כמובן בצהלה, ובקבוקי היין הובאו אל השולחנות. את הכוסות הביא כל שבוי בעצמו ורובם היו כוסות קטנות אשר הוכנו מצנצנות חרדל דיז'ון שנשלחו מהבית. היינות הוגשו ככל הניתן בהתאם להעדפות המוקדמות של האסירים והכל על פי מיטב המסורת, כאשר חלק מן היינות קוררו מראש לטמפרטורת השתייה המומלצת עבורם ואילו חלקם האחר הוגש בטמפרטורת החדר. לנוכח הכמות המצומצמת, הומלץ לאסירי המלחמה לשתות לאט וליהנות מכל לגימה. משנפתחו הבקבוקים גם החלה מקהלת הכנסייה בחגיגת זמירות שתייה ויין, לצד כמה שירים פטריוטיים מלנכוליים.

גסטון עצמו פרש לפינת האולם ובידו צנצנת החרדל שלו אשר לתוכה נמזג היין שבחר – כמובן, יין לבן יבש מעמק הלואר, אמנם לא מן הכרמים שלו, אך בכל זאת, טעימה של בית. למשך שניות אחדות בחן את היין בעיניים ביקורתיות של מומחה, אך מיד לאחר מכן נתן לאהבת היין שבו להשתלט עליו ולארומות ולטעמים לעטוף אותו. כעבור שנים, עם תום המלחמה נשאל גסטון על אותו רגע, נזכר ואמר: "המשתה ההוא הציל את שפיותנו, איני יודע מה היינו עושים בלעדיו. זה נתן לנו משהו להיאחז בו, לצפות לו, סיבה לקום בשבילה בבוקר ולעבור את הימים. לדבר על יין ואחר כך גם לשתף אותו בינינו, גרם לנו להרגיש קרובים יותר לבית, ונתן לנו חיים". גסטון לא זכר את שם היקב או היין ששתה וגם לא את שנת הבציר שלו. "היין לא היה משהו מיוחד וגם היה זה רק קמצוץ" אמר, "אך היה זה יין מופלא, היין הטוב ביותר אותו שתיתי מעודי".