האם עלינו להיות גאים ביין הישראלי? אבירם כץ משוכנע שכן. אבל יש לו הרבה מה להגיד על איך שאנחנו משווקים את היינות, כותבים על התווית, ואתם יודעים מה – שותים אותם...
אז זהו, אין לי שום דבר נגד יין ישראלי. מה אתם חושבים, אין לי לב? כשכואב ליין, לי לא כואב? כשיקבי רמת הגולן גורפים את הפרס הגדול ביותר בתחרות VinItaly (אפילו שלחברים שלי מאיטליה לא היה חצי מושג על מה מדובר), אני לא מתרגש? כשקאיומי מוכרז כסירה הטוב בעולם אני לא בוכה מאושר? בוכה ואוהב, גאה ושמח. פטריוט אמיתי.
מה עושים עם כל האהבה והגאווה והפטריוטיות? חלופה אחת היא לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד לעצמנו כמה אנחנו טובים, כמה אנחנו מוצלחים, כמה אנחנו משאירים את כולם מאחור ובואו נשתה רק כחול-לבן ובכל מחיר. חלופה שנייה, להבין שאנחנו חלק מתוך עולם הרבה יותר גדול, ומוטב נעשה אם נלמד קצת ענווה, ונפתח את הראש להכיר לא רק את היין שהשכן שלנו עושה. אני אומר זאת חד וברור - תפריט על טהרת היינות הישראלים, כמו גם מי ששותה אך ורק יין ישראלי - לא עוזר לתעשיית היין המתפתחת שלנו. אם אנחנו רוצים לחשוב פרובנציאלית ולהתווכח כל היום למי יש קברנה גדול יותר - בבקשה. אם אנחנו רוצים להיות חלק מתעשיית היין העולמית, חשוב שנבין איפה אנחנו עומדים, וכל הזמן נטעם ונכיר עוד אזורים ועוד סגנונות. לגבי היין הישראלי, בוודאי שיהיה שמור לו מקום של כבוד בתפריטי המסעדות, אך בזכות ולא בחסד.
בואו נדבר על 'פטריוטיזם'. פתאום תעשיית היין שלנו (שמקבלת, אגב, תמיכה ממשלתית מגוחכת), הפכה למעוז הפטריוטיזם. כולם שותים רק יין ישראלי. אוכלים צדפות מצרפת, קונים ג'ינס מאמריקה, נעליים מלונדון, מוצרי חשמל מגרמניה ומרהטים את הבית בשוודית, אבל יין - רק ישראלי! כאלה אנחנו. ביום העצמאות תוקעים באוטו דגל שיוצר בסין, בשבת קונים חלות טריות שהגיעו קפואות אל הסופרמרקטים מ- ניחשתם נכון- סין. אולם את היינות שלנו אנחנו אוהבים הכי כחול-לבן שיש, אבל שהתווית תהיה על טהרת האנגלית, איף יו דונט מיינד (תחדשו על המיתוג, כרמל)... אז מה קרה שביין הפכנו להיות כאלו צדקנים גדולים? זה מוזר עוד יותר בהתחשב בכך שלא זכור לי שום קמפיין רציני שעיקרו עידוד צריכה של יין ישראלי (או של יין בכלל, כשחושבים על זה). אז נכון שכנראה יש משהו בטעם של היינות הישראלים שאנחנו מאוד אוהבים, והתוויות מוכרות ומסבירות פנים באופן יחסי, אבל עדיין זו תופעה שנדמה לי די ייחודית ומסקרנת, הלוקאל-פטריוטיזם הזה בתחום כה זניח.
אז אם אני חושב שהיינות הישראלים טובים, איפה מתחילה הבעיה? בפרפרזה על טולסטוי, הרי ש"כל היינות הישראליים הטובים דומים זה לזה" (האם כל יין ישראלי גרוע, גרוע כל אחד בדרכו שלו? על זה, אני עוד צריך לחשוב). באותה בעיה נתקלים בגבינות הישראליות. יש גבינות נפלאות בארץ: אם אתה אוהב גבינות עזים חצי קשות, אולי גם כבשים. יש בארץ יין מצויין: אם אתה אוהב אדום עוצמתי וכבד. אבל מה לעשות, אני מת על גרוייר שמתיישנת 3 שנים, וריזלינג זה הקיק האמיתי שלי. אולי יום אחד נהיה שם (ואני בספק גדול), אבל כרגע, תפריט של יינות ישראליים פשוט לא יכול לתת מענה על מגוון של סגנונות. בסדר, פה ושם יש איזה לבן נחמד שאפשר לשתות ולהשתהות (במיוחד אם אתם לא מצפים לעודף מ-200 שקל), ויש גם כמה שאפילו מסוגלים לסבול גירסה אחת או אחרת של פינו נואר ישראלי. אבל אם אנחנו רוצים שיום אחד באמת נוכל להציג תפריט על טהרת היינות המקומיים (ושוב, אני בספק), יש רק דרך אחת להתקרב לשם, לשתות בדרך הרבה יינות מרחבי תבל, ולקבל השראה משני צדי המתרס (יצרנים וצרכנים).
נקנח עם האבסורד הגדול, שאלה שאני משאיר לדיון. תגידו לי, בחייאת, אחרי כל הפטריוטיזם הזה, הגאווה המקומית, הכחולבניות הזאתי - אי אפשר לצפות לקצת עברית על התוויות, יקבים יקרים? מה אתם אומרים שלפני שאתם באים להטיף לי לתת לכם מקום בתפריט, תמחקו את כל ה-Special Reserve מהתוויות שלכם?
