צילום: קובי קלייטמן

מדוע טמפרניו, שאלתי בכל יקב שבו ביקרנו בריברה דל דוארו. מדוע לשנות, ענו לי, כאשר לאורך הדורות המסקנה היא שוב ושוב שזהו הזן המתאים ביותר לטרואר שלנו. מדוע קריניאן, גרנאש ואליקנטה, שאל מי ששאל (אם שאל) את מומחי הברון רוטשילד בראשון. מדוע להמציא גלגל חדש, ענו, אם אלה הזנים בדרום צרפת שאנו בטוחים שהם המתאימים ביותר להתחיל עמם בארץ ישראל. לא מעט מהומות התחוללו בראשון בין התושבים לפקידי הברון ומשפחת רוטשילד נפרדה סופית מהיקב בשנת 1957. במשך 74 שנים של ציוניות נאחזה המשפחה בחלום היין עד שנמאס לה. 75% היו מאז בשליטת אגודת הכורמים ו 25% של הסוכנות. אין ספק, שתי קבוצות שידעו מה זה יין וכיצד מפתחים אותו – ממש כמו מומחי צרפת...

אבל עצמאות אינה חסרה במחוזותינו וחלק בלתי נפרד ממנה הינה גם החוצפה הישראלית הידועה לטוב ולרע ברחבי העולם. אז מה אם דרום צרפת או אזור אחר הוא המתאים לדעת הגויים האלה? אנחנו נראה כי בכוח נשריש כאן כל זן פופולרי אחר, יארך ככל שיארך, ייקח מאמץ ככל שניתן, תהא התוצאה כפי שתהא, כאן זה כעת עולם חדש ואנחנו נחדש כל הזמן, ננסה הכל – ונראה להם! איך אומר מישל רולאן, "יין עושים בצניעות"... מישהו יכול לספור באצבעות יד אחת את הצנועים שלנו? וכשהם כאלה אנו באמת מתפעלים, בצדק, אלא שהציפייה היא שכל אנשי היין יהיו כך. ואז אני מתבונן בנימוקים ההזויים למדי של מישהו המצדיק בכוח נטיעה של נביולו – נביולו! מגבעות פיאמונטה בצפון איטליה! ממש מתאים לאיזה ברולו או ברברסקו "מקומי", לא? "יין נביולו ישראלי", לא פחות. אכן עצמאות טוטאלית. השאלה היא מדוע? אפס סיכוי לאפיין יין מקומי כזה, אפס סיכוי לזהות נביולו עם האזור הגיאוגרפי שלנו, אפס סיכוי לקבל שבחים – ולו שבח יחיד – ל"תעוזה", ל"עצמאות". איך אומר מי שאומר, סתם! להיות שונה, להיות נועז, להיות עצמאי, להיות... חוצפן ישראלי מצוי. יש מלבק טוב בקאהור ובמנדוסה? נעשה גם; יש פינוטאז' כיין-דגל בדרום אפריקה? יאללה, גם אנחנו; גמאיי מנאפה? ברור, זה תפור עלינו; פינו נואר? איך לא?. לכן, מהצד הנכון של המטבע הזה, כמה יפה עושה רקנאטי בסדרה המקומית הים-תיכונית; כמה יפה עושה קסטל כל השנים שלא מתבדר לאינסוף זנים; כמה יפה עושים אמפורה וצרעה בעבודה הייננית עם מומחי היין העולמיים העובדים אתם, הנאה! וישנם עוד, ספורים מאד.

אני שב לרגע לכרמל, מחוז ילדותי. נמכר במחיר מצחיק של כ 30 מיליון יורו, מחיר ממוצע של כ 30 דונם כרם באזורי היין הנחשבים... כעת שולטות בו כמה קבוצות. מה ילד יום? תלוי בחופש שיקנו לצוות הייננים הטוב הנמצא שם. אני חושש מהוויכוחים החדשים שייווצרו בצד השיווקי-מסחרי בין הקבוצות (6 קבוצות וגם אגודת הכורמים עדיין בשותפות!). הקבוצות פועלות בשווקים של מרכולים, אופנה, ירקות מצוננים, פיננסים – היין אינו נמצא שם במרכז תשומת הלב. אבל התקווה קיימת, רק שיתנו עצמאות לעושי היין, רק שלא יוותרו ללחצי החזר ההשקעה במהירות. ללא השפעות שליליות ועם עצמאות נכונה הוציא בזמנו היינן פרדי שטילר את הקב"ס 1976 ו 1979 שמגיר ריר עד היום בקרב אלה שזכו ללגום ממנו. מול השער של היקב בראשון משפצים כעת מבנה לשימור. שם, בזמנים ההם, התגורר בין היתר שמעון רוזנטל שהיה יינן ולימים מנהל היקב, זה שהעניק ברוחב יד ובעומק הבנה לפרדי שטילר את העצמאות והגיבוי המוחלט. עוד נזכור כי קבוצות טמפו, קוקה קולה וחצי חינם מחזיקות ביקבים גדולים – ומהי בדיוק מפת האינטרסים שלהן? מתי נשמע שברקן / בנימינה / תבור "נמצא על המדף" כהגדרת השוק הפיננסי?

אנחנו ב 2016, 68 שנות עצמאות. מהו יין ישראלי, תשאלו בכל מקום בעולם? דממה. אין חיה כזו. מה, עושים יין בישראל? אין מיקוד – יש ביזור; אין התעמקות – יש שטחיות; אין זן ישראלי ידוע – אבל יש הרבה עצמאות וחוצפה בכוח לגדל כל גפן שמתגלה במרחבי הגלובוס.

הרבה יין וחומץ זרמו בגתות העתיקות והמודרניות עד היום. אני מתלבט רק קצת בהגדרת איחולי הכנים ליום העצמאות הזה – שהתעשייה תלמד להתמקד, להעמיק, להתרכז, להקפיד, להגדיר סוף-סוף "מהו העסק שלי" – ולהחליט באומץ "בזה ובזה אינני עוסק"! אולי, רק אולי, תחזור הרוח האמיתית לעשיית יין, רוח הצניעות ואולי תביא לבסוף גם לכל מה שכולנו רוצים לראות כאן. לחיים! יום עצמאות שמח!