הוויכוח בדבר זן הענבים המתאים ביותר לייצור יין ישראלי נמשך כבר שנים רבות, למעשה, מאז הובאו הזנים הראשונים על ידי שליחי הברון רוטשילד. במדינה בעלת מסורת יין צעירה כשלנו נשאלת השאלה האם הגענו לשלב שבו אני יכולים להכתיר את "הזן הישראלי", ואם כן, אילו זני גפן-יין עדיפים ליצג נכונה את הארץ? לאור ההתקדמות הרבה שהושגה באיכות היינות המיוצרים בארץ יש רצון לשפר ולהסתכל קדימה. השאלה העיקרית היא האם מיצינו את הפוטנציאל של הזנים המבטאים עצמם ביינות איכות בתנאי הארץ ולכן כדאי להחליף לזנים טובים ומתאימים יותר או שיש להמשיך לנסות להשביח את הגידול והשימוש בזנים הקיימים.

בעולם הגדול נאבקות שתי קבוצות: השמרנית, הקוראת לשמר את הסגנונות והמסורת המקומית, והחדשנית, זו החותרת לשינוי והתקדמות. מכיוון שאין אצלנו מסורת כלמדינות האירופיות אנחנו עדיין מגששים את דרכנו. נדמה כי אין בידינו ניסיון מספיק כדי לקבוע האם הזנים האירופאיים (של איזור ממוזג) הגדלים בארץ מבטיחים איכות לטווח זמן ארוך. למשל, ביינות הזניים: "ברברה", "נביולו" ו"פינו נואר".

ניסוי והכלאה

מתחילת המאה העשרים קננה השאלה האם כדאי לחפש זנים המתאימים יותר לתנאי הארץ מאלו שהובאו על ידי מומחי הברון. בשנות העשרים ייבא האגרונום עמרם חזנוב זני גפני-יין - "אויני בלן" ו"ארמן", וכן ניסה להכליא זני יין ישראלים. בשל חוסר עניין ירדו נסיונותיו אלה לטימיון. לאחריו, נעשה מאמץ מחקרי ונאסף ידע וניסיון רחב ביותר ומעמיק בהכלאות שעשה נתנאל הוכברג במקווה ישראל, הן לכנות ישראליות והן לזני גפן יין. רוב רשימותיו אבדו ומחומר הרבייה וההכלאות שפיתח נותרו זן אחד או שניים, מהם מייצרים יין ביקב "רד פואטרי".

לאחר קום המדינה, ניסה פרופסור פנחס שפיגל-רואי ממנהל המחקר החקלאי ליצור זני יין המתאימים לתנאי הארץ. הוא פיתח את ההכלאה בין ה"קריניאן" ל"צינסאו" הפורטוגזי שיצרה את הזן "ארגמן" וכן את "מוסקט רואי". כיום אנו מגדלים את ה"ארגמן" כזן כמותי ליינות פשוטים אבל הכלאות נועזות אחרות של שפיגל לימדו אותנו כי ה"ארגמן" הוא זן שניתן ליצור יינות איכות מענביו. הוא הכליא אותו בזנים אחרים, ויצר את השילובים: "קברנה" ו"ארגמן", "מרלו" ו"ארגמן" וכן "פינו" ו"ארגמן". מניסויו הנועזים נותרו כמה גפנים של הכלאת "קברנה" עם "ארגמן" באחד הכרמים בזיכרון יעקב, וכן כמה גפנים, הפזורות בארץ, של "מוסקט רואי" ושל "מוסקט רואי" עם "ריזלינג לבן".

אורחים מחו"ל

בתעשיית היין מעדיפים לחפש זנים בחו"ל, על בסיס ההנחות למידת התאמתם לתנאי האקלים והקרינה באזורי הארץ השונים. כמה זנים ספרדיים ואיטלקיים אומצו בארץ בשנים האחרונות, ויוצרו מהם יינות זניים כמו "טמפרניו", "ברברה", "סנג'ובזה" ו"נביולו". לאחרונה התבשרנו כי ב"יקבי רמת הגולן" ייצרו בהצלחה יין מובחר משני זני היין המובילים בפורטוגל, הזנים האדומים: "טינטו קאו" ו"טורינגה נציונל". היין, השונה מיינות אדומים טובים כמותו מסדרת "ירדן", הצריך תעוזה מצד היקב כיוון שרק מעטים בשוק המקומי יידעו להעריך את המאמץ והאיכות שהושגה.

שכנים לבנים

חיפושים אחרי זנים ליינות לבנים החלו כבר כבר בימי חזנוב שייבא את "אויני בלן". ועדיין נראה שהשוק הישראלי לא מעריך דיו את היינות הלבנים, המיוצרים מהזנים משמרי חמיצות באקלים החם שלנו, ואני חסרים יינות לבנים מעולים. מ"שנין בלן" ומ"קולומבר" יוצרו בארץ בעבר יינות מוצלחים ומרעננים, מהראשון החלו כמה יקבים לייצר בהצלחה רבה יין זני.

ארצות השוכנות לנו בים התיכון משווקות בהצלחה יינות לבנים, המשמרים ארומטיות רבה והן חמיצות בתנאי אקלים חם ויבש. ייתכן כי הזנים המצליחים אצלם יתאימו לתעשיית יין האיכות הישראלית. זנים מוצלחים מסיציליה הם: "אגליאנקו", זן מקומי עתיק; "גרילו", זן סיציליאני מעולה שיינותיו נענים גם ליישון בחביות; ו"מלוואסיה", זן עתיק מאוד שטווח סגנונות יינותיו רחב: מיינות קלים, מעוטי כוהל ויבשים עד יינות עתירי כוהל ומתוקים.

"אלביריניו" הוא זן שמקורו ב"ריזלינג הלבן" והוא הובא לחצי האי האיברי מגרמניה. "ורדהו" מגודל בספרד ובפורטוגל; ו"גודיו" הוא זן נפוץ למדי בספרד. בין הזנים היוונים נמנה את הזן המבטיח ביותר שמקורו באי סנטוריני וקרוי "אסירטיקו" ומזכיר את "הריזלינג הלבן"; "רודיטיס" הוא זן חשוב ומעולה מכרתים. זנים נוספים שגדלים בארצות בעלות אזורי אקלים דומים לשלנו הם "מלגוסיה", "סבטינו" (גפן שבת) ו"רובולה", למרות שהם משמרי חמיצות וארומטיות רבה הם אינם כה פופולריים בין יינות האיכות ביוון.

למרות שחיפוש זנים מתאימים באזורי אקלים דומים לשלנו הוא קצר ופשוט יותר מאשר מחקר מקומי אם אנחנו רוצים בתרבות יין מקומית, כך שהיינות יהיו לא רק איכותיים אלא גם שגרירים מאפיינים, בבחינת "יין הוא תבנית נוף מכורתו", הרי שעלינו לפתח מחקר מתאים. כמאמר הרומאים "את היין לא יוצרים אלא חונכים ומלווים".