סיפורנו מתחיל באזור היין "גוש דן"

מי ביוון העתיקה, רומא, או ארצות אירופה והמזרח התיכון האחרות, לא הכיר את יינותיה של ארץ ישראל? מלכים, קיסרים ומושלים התענגו על היינות הנפלאים שהגיעו אליהם מעבר לים באניות, ארוזים באמפורות גדולות ועליהן כתובים שמות אזורי המקור יידועי השם של היינות: גזר, אשקלון, לכיש, גבעון, חברון, קיסריה ועוד. שמותיהם של אזורי יין בעלי מוניטין אלו, יחד עם הכרמים שהיו נטועים בהם, נעלמו כמעט כליל עם הכיבוש המוסלמי של המאה ה 7. אלף מאתיים שנים ויותר חלפו עד אשר התחדש ייצור היין בישראל והחלו להיווצר כאן אזורי יין חדשים. היכן החלה תחיית ייצור היין בישראל? כיצד התפתחו אזורי היין המוכרים לנו כיום? אלו אזורים נעלמו לאורך הדרך? האם צפויים להיווצר אזורי יין חדשים בעתיד?

סיפור תחייתם של אזורי היין הישראלים החדשים מתחיל למעשה במקום הכי פחות צפוי - אזור היין "גוש דן". ייצור יין נמשך אמנם בקנה מידה מצומצם בא"י גם בתקופת הכיבוש הערבי ובתקופה העותומאנית, בעיקר במנזרים ולצרכים דתיים של מעט הנוצרים שחיו כאן, בפרט באזור ירושלים ובגליל התחתון. באמצע המאה ה 19 אף ניתן להצביע על ייצור יין בין חומותיה של ירושלים ברובע היהודי, אולם היה זה בעיקר ייצור עצמי עבור יהודי הרובע, לרוב מענבי מאכל אשר גודלו באזור על ידי התושבים הערבים. ייצור היין הממוסד, המבוסס על גידול עצמי של ענבי יין ולמטרות מסחריות, החל למעשה בין חולון לתל אביב של ימינו, במקווה ישראל של קארל נטר. תחילה ניטעו 800 דונם כרמים בשנת 1870, אלא שהניסיון נכשל וכעבור שנתיים בוצעה נטיעה נוספת, צנועה אך מוצלחת יותר.

צמיחתם של שלושת אזורי היין הראשונים 

התנופה הממשית לנטיעות ולייצור היין, אשר הניחו את הבסיס לשלושה מאזורי היין המוכרים לנו כיום, החלה בשנים 1882-1883, עם הקמת מושבות הברון הראשונות – ראשון לציון, זיכרון יעקב וראש פנה. עדויות כתובות לנטיעת כרמים בגדרה ובאדמות באזור ראשון לציון ומיד לאחר מכן גם בראש פנה וזיכרון יעקב, קיימות מן השנים 1884-5: "דיגור הגנן הראשון נשלח תחילה ע"י הבארון להדריך את מתישבי ראשון-לציון ולבדוק את אדמתם. הוא בא לכלל מסקנה כי אינה צולחת אלא לנטיעות, ובהיותו מומחה לגפנים הציע לפני הבארון לעשות את ראשון-לציון למושבה העוסקת בגידול גפנים. דיגור הועבר כעבור שנה למושבות הצפון – זכרון-יעקב וראש-פינה – ובא אחריו לראשון מומחה במקצוע הנטיעות (צרפתי גם הוא), קוולאן... הבארון אישר את תכניותיו... והורה לנטוע – ובראש – גפנים..." (ספר ראשון-לציון). ענבי הבצירים הראשונים מאזור ראשל"צ נמכרו לטמפלרים בשרונה שגם להם היו יקבים, כמו גם לבני עדתם שהתיישבו בחיפה.

גידול ענבי היין בקרב יהודי ארץ ישראל מתפתח ועמו מתפתחים שני אזורי יין עיקריים: האזור הדרומי, שכונה בשם: "יהודה" – הכולל את גדרה, רחובות, נס ציונה וראשון לציון; והאזור הצפוני: "שומרון" – הכולל בעיקר את אזור בת שלמה, מאיר שפיה וזיכרון יעקב. שטח הכרמים באזור פתח תקווה הולך ופוחת בהדרגה ובאדמתה הכבדה והעשירה ניטעים גידולים אחרים. שטחי כרם בקנה מידה קטן יותר מתקיימים באזור צפת וראש פנה. זני הענבים הראשונים שניטעו על ידי אנשי הברון היו באופן טבעי צרפתיים ובעיקר: פטי בושה (זן ענבים שהיה נפוץ מאוד בצרפת בסוף המאה ה 19 - תחילת המאה ה 20), קריניאן, מורבדר, גרנאש, אליקנט (שם נרדף לגרנאש בדרום צרפת אך גם זן נפרד – אליקנט בושה), בראקה (זן אדום מאזור ניס), אראמון, בורדלו (מדובר כנראה בזן סינסו) ובהמשך מלבק, קברנה סוביניון, קברנה פרנק, סמיון, סוביניון בלאן, קלארט (זן לבן שהיה נפוץ באלג'יריה) וזני מוסקט.

השנים הראשונות הראו פוטנציאל לגידול גפן היין בא"י ואולם, בתוך כעשור החלו להיערם קשיים משמעותיים. מגפת הפילוקסרה מגיעה לארץ ישראל לפני תום המאה ה 19 ומתפשטת מכיוון צפון לדרום. תעשיית היין של אזור צפת - ראש פנה עומדת בתקופה זו בפני חיסול, בעיקר בשל הקושי בשינוע היין למרכז ושוק הצרכנים המצומצם בצפון. מסמך המדווח על שטח מטעי הגפן במושבות בשנת 1900, מעיד על מעל 12,000 דונמים באזור הדרום, מגדרה ועד פתח תקווה; כמעט 10,000 דונם באזור חדרה והכרמל; כ 2,000 דונם באזור צפת-ראש פנה וכן כ 140 דונם במזרח עמק החולה ועוד 130 דונמים במוצא (סה"כ כ 28,000 דונם).

במקביל לגידול בנטיעות מתפתחות להן אגודות הכורמים. בשנת 1896 נוסדה בווארשה חברה למכירה בלעדית לרוסיה של יינות וקוניאק מיקבי ראשון לציון וזיכרון יעקב ושמה: "כרמל", אשר בהמשך תהפוך ל"כרמל מזרחי". עם תחילת המאה ה 20 עודפי יין וסכסוכים פנימיים באגודות הכורמים מולידים כוונות התנתקות ויציאה לעצמאות של כורמי זיכרון יעקב ובשנת 1906 נוסד "הסינדיקאט": אגודת הכורמים המשותפת של יקבי ראשון לציון וזיכרון יעקב. תחילת שנות השלושים מביאות איתן עליה מגרמניה וגידול בדרישה ליינות הלבנים. באזור זיכרון יעקב ניטעים זנים חדשים כמו ריזלינג, שנין בלאן, פרנץ' קולומבר ואף פינו נואר, וקרנו של אזור גידול זה בתעשיית היין ממשיך לזרוח, על חשבון האזור הדרומי.

היווצרות אזור יין נוסף בהרי ירושלים 

לקראת מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם עוברים על יהודי ארץ ישראל ועמם כמובן גם על כורמיה תהפוכות רבות, שמנעו למעשה מתעשיית היין לפרוח ולהתפתח. תהפוכות פוליטיות והמאורעות, מחסור כבד, אבדן שווקים לשיווק היין הארץ ישראלי אל מעבר לים וניתוק זמני של הזרמת תקציבים מאירופה וכן מכות טבע – מזג אוויר קשה ואף ארבה שהגיע ממצרים וכמובן, המלחמות עצמן שלא פסחו גם על אזור המזרח התיכון. בין שתי מלחמות העולם חל גידול בנטיעה ובייצור באזור היין שומרון, הצפוני יותר. נטיעות חדשות של ענבי מאכל, בוצעו גם על ידי ההתיישבות החדשה באזור חרוד, עפולה ונהלל, עמק זבולון ועמק חפר. באזור הדרומי לעומת זאת נעקרו מקצת הגפנים והוחלפו בעיקר בפרדסים. בין הכורמים הצפוניים לדרומיים התגלו חיכוכים וידם של כורמי הכרמל גברה.

במקביל, ראו תושביה הערבים של א"י את הפוטנציאל שבמכירת ענבים לתעשיית היין שקמה בקרב היהודים ולמדו לעבד כרמי ענבי יין. התושבים הערבים נהנו גם מסיוע מצד ממשלת המנדט הבריטי אשר עודדה וסייעה להם לנטוע, אם כי בעיקר ענבי מאכל. כרמי הערבים יצרו תחרות קשה עם אגודות הכורמים המאוגדות, מאחר ורבים מיצרני היין הפרטיים העדיפו את הענבים הזולים יותר של המגדלים הערבים, גם אם איכותם נפלה מזו של ענבי המושבות. בנוסף, עקב התחרות הקשה בשוק ענבי המאכל מסרה תנובה ענבי מאכל לתעשיית היין. כרמים רבים ניטעו בתקופה זו מסביב לירושלים. יתרון נוסף לענבי אזור ירושלים נמצא בכך שהמוני א"י והיהודים בכלל, בניגוד לאירופים, העדיפו יין דחוס ומתוק, כזה שהתקבל מזני הענבים המקומיים שגידלו הערבים, להבדיל מן היינות המעודנים ובעלי החמיצות הגבוהה יותר שהפיקו זני האיכות הצרפתיים.

מדינת היהודים תהיה גם "מדינת הענבים"? 

מדינת ישראל פורצת לנוף האזור וכעבור מספר חודשים ועדיין תוך כדי לחימה, מתקבל בציר ראשון של מדינת היהודים. ספר תולדות אגודת הכורמים מפרט: "וזה היבול בו נכנסת אגודת הכורמים למדינה: גדרה – 3300 קנטאר ענבים, רחובות – 750 וככמות זו בראשון לציון (כאן גם הענבים המובחרים); גבעת עדה – 2500, בנימינה – 700, עתלית – 500, וזכרון יעקב ובת שלמה – 12,000 קנטאר". (קנטאר היתה יחידת משקל עותומאנית השווה כ 256 ק"ג).

ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון מכיר מיד בחשיבות ענף היין לכלכלה החדשה ומבטיח להקצות שטחים להרחבתו. הדרישה בשוק למשקאות ויינות גוברת וכך גם הרצון לייצא וניכר מחסור בענבים. הממשלה הראשונה מגלה עניין, ופרופסור קסטלי מאוניברסיטת פרוג'יה שבאיטליה אשר מונה כמומחה מטעמה, מגיש חוות דעת מפורטת בתחומי גידול ענבי היין והייצור. לדבריו, יש להמשיך בניסיונות בזנים שיתאימו לאקלים הישראלי ובמיוחד זנים ארומטיים ולרכז את הגידולים באזור ההררי, על בסיס יקבים קטנים אשר ייצרו יינות משובחים, כאשר את היינות הפשוטים יותר ניתן יהיה להמשיך ולייצר בשפלה.

מסקנות המומחה מחד והרצון ליישב את הארץ לאורכה ולרוחבה מאידך, מקדמים נטיעות יזומות חדשות של כרמים, אם כי בשל חוסר תקציב, בקצב מתון. הכרמים שנטשו תושבי הארץ הערבים עם קום המדינה נזנחים ואולם מנגד נוטעים שני מיליון שתילים חדשים בחלק הנמוך יותר של הרי יהודה (אזור זכריה – עגור ובסמוך לבית שמש) וכן בגליל ובכלל זה באזור עמק יזרעאל. באזור שומרון מתרחבות הנטיעות מאוד, אל חיק הכרמל פנימה, לכיוון בנימינה, מבת שלמה פנימה אל הרי אפרים ומעתלית מזרחה. כרמי אזור רחובות מתרחבים מזרחה עם הכשרת אדמות לנטיעה באזור גזר ודרומה באזור כרמי יוסף של היום. כך מתחיל להיווצר אזור יין חדש – המוכר לנו כיום כאזור שפלת יהודה.

שנות החמישים מביאות עמם התאוששות לענף היין. במלאת 70 שנה לענף הגפן במושבות הוותיקות בשנת 1954, נכתב במסגרת שנתון אכרי ישראל תשי"ד: "שטח הכרמים בעידוד הממשלה והמומחים של משרד החקלאות קפץ מ 14,000 ד' בקום המדינה ל 30,000 ד' ועוד כ 10,000 הוכשרו לנטיעה. הביקוש ליין גדל במהירות עם העלייה וב 1952 הגיע למכירת שיא (4.5 מיליון ליטר בארץ) אך לאחר מכן חלה ירידה. ואם כל הכרמים הנטועים יגיעו למלוא הניבה... ניתן לייצר כ 14 מיליון ליטר יין – מה ייעשה בכמות זו?". יצוין כי מתוך 30 אלף הדונם הנטועים היו כ 7,000 כרמי ענבי יין. המחשבות בדבר עתיד הענף, הצורך בפיתוח ומודרניזציה ובמציאת שווקים חדשים והרחבת אזורי הגידול, מביאים להקמת מכון היין, בשנת 1957 והמועצה לגפן היין, בשנת 1961.

היוזמה בתחום הגפן, הן הממשלתית והן מתוך הענף, מניחה בתקופה זו את היסודות לאזור יין נוסף, עם עריכת ניסויי נטיעה לבירור האפשרות לנטוע גפנים בנגב, אפשרות שתבשיל הלכה למעשה רק כעבור כחמישים שנה. הנטיעות הניסיוניות מתקיימות בעיקר באזור לכיש ובצפון הנגב ובכלל זה גם באזור אופקים, בו ניטעו המוני כרמים על ידי הסוכנות היהודית כדי לספק עבודה ליהודי מרוקו שיושבו באזור. בראיון מרתק, מספר שרל לואינגר מי שהיה המנהל הראשון של מכון היין כי אזור זה נפסל בהמשך לגידול ענבי יין על ידי המכון. בראיה לאחור ניתן לומר כי אזור יין זה לא נעלם לחלוטין, אם כי הצטמצם מאוד ונדד מעט דרומה ומתמצה היום בחוות הבודדים בקו צאלים – רביבים.

ביוני 1957 לובשת חצר היקב בראשון לציון חג, עת מתכנסים בה נציגי הכורמים בהתיישבות החדשה לטקס חתימת ההסכם בדבר הצטרפותם לאגודת הכורמים. החברים החדשים מונים נציגי 14 ישובים מחבל הצפון, 11 מחבל ההר ו 8 מחבל הנגב. על תחילת השינוי במפת אזורי היין הישראליים והרחבתה מעבר לצורת האשכול שבסיסו בגדרה וראשו הרחב באזור זיכרון יעקב, ניתן ללמוד מסקר התפוצה האזורית של גפן היין לשנים 1961/2, המובא בספר תולדות אגודת הכורמים: אזור זיכרון יעקב-חדרה: מהווה 45% משטח כרמי ענבי היין, אזור סיידון-גזר-רמלה: 17%, אזור רחובות-גדרה: 16%, אזור הנגב: 10%, אזור אשקלון-לכיש: 5% ויתר האזורים: 7%.

שתי מלחמות ומפה 

מבט על אזורי גידול ענבי היין בישראל כפי שתוארו עד כה והנכון לסוף שנות השישים, מצביע כי תחום הגידול של מרכז הארץ, החל מאזור לכיש שבדרום ועד לאזור מנשה והמשתרע ממישור החוף ועד ההר, כבר התגבש למעשה; גם ניצנים של גידול ענבי יין בנגב כבר הנצו ואולם, אזור יין שנחשב כיום כמרכזי ואפשר שגם כאיכותי ביותר – אזור הגליל, לא היה עדיין יותר מאנקדוטה. עד אשר יתפתח אזור היין הצפוני שלנו לממדיו כיום, יחלפו עוד שתי מלחמות ויחולו בעקבותיהן שינויים רלבנטיים בדפוסי העלייה לישראל.

מלחמת ששת הימים מרחיבה את שטחה של המדינה ומתווספים עוד אזורים המתאימים לגידול ענבי יין, בייחוד מדובר בהרחבת השליטה בהרי ירושלים, הר חברון וכמובן רמת הגולן. מלחמת יום הכיפורים מקבעת למעשה את הגבולות החדשים. מעבר להרחבת השטחים, תקופת השפע שבעקבות מלחמת ששת הימים מרחיבה גם את כיסו של האזרח הישראלי הממוצע, היכול כעת להרשות לעצמו גם לשתות יותר יין איכותי. עם השיפור במצב הכלכלי בישראל יוצאים ישראלים רבים לטייל מעבר לים, בין היתר בארצות ומחוזות יין ויש היוצאים ללימודים ובכללם לימודי יין באותן ארצות. בד בבד, גוברת העלייה לישראל מארצות רווחה ובתוכן ארצות ייצור יין, כמו צרפת, ארה"ב, דרום אפריקה ואוסטרליה ובין העולים גם מי שעסקו בתחום היין בארצות מוצאם.

בתקופה זו מגיעים לארץ זנים חדשים: פרנץ' קולומבר, שנין בלאן, אמרלד ריזלינג, פטיט סירה. חלקם של הזנים שגודלו בעבר נעלמים כמעט כליל מנוף הארץ. אזור היין הזוכה להרחבת נטיעות של ממש הינו אזור הגליל העליון, כאשר מעבר לאזור הגידול המסורתי של הר מירון ואזור ראש פינה, מתווספים רמת דלתון, יראון ועמק קדש. יינות ישראלים ראשונים - יינות ספיישל ריזרב של יקבי כרמל המיוצרים מענבים הגדלים בגליל - זוכים במחצית השנייה של שנות השבעים להכרה בינלאומית. קברנה סוביניון הזן הגלילי העיקרי, הופך עם הרחבת אזור הגידול הגלילי גם לזן המרכזי בישראל.

בשנת 1977, בלחץ הקהילה האירופית העסוקה רבות באותה תקופה בהגנה על אזורי היין שלה ודורשת שגם תוויות יינות המיובאים לאירופה יציינו את מקורם הגאוגרפי, קובעת ישראל מפה רשמית המחלקת את הארץ לאזורי יין. החלוקה היא גסה, חופפת למעשה את כל שטחי המדינה ובשל כך כוללת גם אזורים שלא גודלו בהם ענבי יין כלל. שמות אזורי היין ואופן חלוקתם מבוססים על החלוקה שהתגבשה עוד לפני קום המדינה.

מפת אזורי היין הרשמית כוללת את האזורים הבאים: אזור שומרון: מהרצליה עד הכרמל, מן הים ועד הגבול המזרחי. תת אזור שרון: מן הים ועד הכרמל. אזור נגב: מחבל לכיש ודרומה, מן הים ועד הגבול המזרחי. אזור שמשון: מתל אביב דרומה עד קו אשקלון-קריית גת, מן הים עד שפלת יהודה. תתי אזורים: דן, עדולם, לטרון. אזור גליל: מגבול הצפון ועד הכרמל, מן הים עד גבולה המזרחי של הארץ. תתי אזורים: נצרת, תבור, כנה. אזור הרי יהודה: מגבול הרי שומרון בצפון ועד גבול הר חברון בדרום, מחבל עדולם במערב עד לגבול המזרחי. תתי אזורים: בית אל, ירושלים, בית לחם. מפה זו תקפה עד היום.

הקמת יקבי רמת הגולן בשנת 1983 מסמנת את תחילת מהפכת האיכות של יינות ישראל וגם את ראשיתו של אזור יין חדש. בסוף שנות השבעים בוצעו סקרים ביחס לאפשרויות החקלאיות של אדמת הטוף הוולקני של רמת הגולן ונמצא שזו מתאימה לגידול ענבי יין. הכרמים הראשונים ברמה ניטעים בתפר שבין שנות השבעים לשמונים. ההצלחה לה זוכים יינות יקב רמת הגולן מקדמת נטיעות נוספות ומצמיחה יקבי בוטיק בגולן. התפתחות אזור הגידול החדש מביאה עמה לישראל גם זני ענבים חדשים: מרלו, שרדונה, סירה.

רמת הגולן אינו אזור היין היחיד שהתווסף בעקבות שתי המלחמות. המהפך הפוליטי של 1977 ועליית הליכוד לשלטון בישרו את הזינוק הגדול בהקמת ההתנחלויות. התנופה העיקרית להפיכת אזור גב ההר הצפוני לאזור יין החלה פחות או יותר עם תחילת המאה הנוכחית. כרמי ענבי יין ניטעים באזור, בעידוד ולעתים בתמיכה ממשלתית והענבים, חלקם הגדול ענבי איכות, משמשים לא רק את עשרות יקבי הבוטיק שקמו באזור, אלא גם את היקבים המסחריים שבתחומי הקו הירוק.

בדומה לתהליך שהתרחש ברמת הגולן, בשלהי המאה הקודמת בוצעו נטיעות ניסיוניות בדרום הר חברון, הניסיון המוצלח והענבים האיכותיים שהתקבלו הובילו את יקב כרמל להקים בשנת 2,000 את השלוחה הדרומית שלו – יקב יתיר. בשנים האחרונות החלו יקבים נוספים לנטוע באזור. ממש במקביל חל גידול ניכר בשטח הכרמים באזור הר הנגב ובפרט בין שדה בוקר למצפה רמון, תחילה מצד חוות בודדים וכיום גם על ידי יקבים מסחריים והולך ומתפתח שם אזור יין בזעיר אנפין.

בשנת 2006, כאשר אזורי היין כבר מגובשים פחות או יותר במצבם כיום, עורכים אנשי משרד החקלאות שלמה כהן ז"ל וערן הרכבי יבל"א הצעה לחלוקה מחודשת של אזורי גידול גפן היין בישראל. הצעה זו, בניגוד למפה הקיימת, מבוססת על חלוקה גאוגרפית-טופוגרפית, מצלמת למעשה את המצב הקיים ומוציאה מתחומה אזורים שאינם מתאימים לגידול ענבי יין. גם שמות האזורים המסורתיים משתנים. החלוקה המוצעת במפה משקפת במידה רבה את אזורי היין כפי שאלו מוכרים לנו כיום: אזור גליל עליון, הכולל את תתי האזורים עמק קדש ומרום גליל (הכולל את אזורי המשנה המצומצמים: רמת דלתון, יראון ומירון). אזור גליל תחתון ובו תת אזור תבור. אזור גולן המחולק לצפון, מרכז ודרום. מישור החוף, הכולל את תתי האזורים בקעת הנדיב, חוף הכרמל ודן. שפלת יהודה המחולקת לתתי אזורים: עמק איילון, גזר, עדולם ולכיש. הרי המרכז, אזור הכולל את תתי האזורים הרי מנשה והכרמל, הרי שומרון, הרי ירושלים, גוש עציון ויתיר. אזור נגב ובו תת אזור הר הנגב.

לצד אזורי היין שהתווספו, לבשו ופשטו צורה עם השנים, ישנם גם אזורים שנעלמו מן המפה, תרתי משמע. אזורי היין הוותיקים של אזור גדרה, רחובות וראשון לציון נדדו מזרחה, אל השפלה הפנימית ושפלת יהודה. בגליל התחתון כמעט שאין מגדלים כיום ענבי יין ממערב לאזור התבור. העברת שטחים לרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו הסירו מן המפה את אזור בית לחם וחברון (חבל יתיר הוא שלוחתו הדרומית).

אזורי יין נוספים בעתיד?
האם צפויים להתפתח בעתיד אזורי יין נוספים בישראל? התשובה המפתיעה אולי, היא: כן ולא. לא, מאחר ונראה שגיבשנו לעצמנו את אזורי הגידול המיטביים של ארצנו. האזורים שאין מגדלים בהם כיום ענבי יין כלל - בקעת הירדן, הערבה והנגב הדרומי, אינם מתאימים למעשה לגידול ענבי יין בשל עומסי החום הכבדים השוררים בהם. מדוע כן? משום שהמגמה בעתיד, בדומה לזו המתרחשת ברחבי העולם כולו ובכלל זה בעולם החדש, הינה התמקדות במייחד את אזורי המשנה ויצירת עוד ועוד תתי אזורים, בתוך האזורים המוכרים. מפת אזורי היין המוצעת מ 2006 כבר מעידה על מגמה זו, בעיקר בגליל העליון ואולם נראה שכבר כיום דורשת עדכונים. כך למשל, ספק אם נכונה היא חלוקת אזור הגולן לשלושה אזורים שרירותיים, נראה שנכון לבצע חלוקה מקומית ברמה מצומצמת יותר וליצור תתי אזורים כמו מורדות החרמון, התלים של צפון הגולן, תל פארס ומזרח הגולן ועוד. נראה שגם בשפלת יהודה והרי יהודה נכון יהיה לסמן תתי אזורים נוספים, כך למשל עמק האלה, אזור ירושלים ואזורי ההר הנמוכים יותר. אין ספק כי בעתיד, עם הגברת הנטיעות בנגב ולאחר שנלמד יותר את אופיים של אזורי גידול חדשים אלו, נגלה תכונות המייחדות אזורי משנה.

עד אשר תושלם מפת אזורי היין של ישראל ובאם נסתמך על הדוגמה האירופית נראה שיחלפו עד אז עשרות ואולי אף מאות שנים, דבר אחד בטוח – עלינו לדאוג לכך שהרגולציה תעקוב אחר המציאות בשטח ולא תישאר שנות דור או יותר מאחור. מפת אזורי היין הרשמית והמחייבת שלנו, זו הכל כך לא רלבנטית שגובשה באמצע שנות ה 70 של המאה הקודמת – חייבת להתעדכן ומיד. מעבר לכך, יש לקבוע בחוק גוף שיוסמך לאשר בעתיד את אזורי היין החדשים ולוודא שמפת אזורי היין הרשמית שלנו תהיה עדכנית.