יוני 2003. תערוכת וינאקספו הבורדלזית נפתחת במרכז הירידים הסמוך לעיר, על שפת אגם, בחום נורא של 46 מעלות. בביתן מספר 3 הקטן, המארח בעיקר מציגים מהעולם החדש, מתקלקל מיזוג האוויר... איש אינו יודע בדיוק כמה בקבוקים הפכו למזרקות יין. גם אני, שהייתי שם, לא יכולתי להעריך את המספר, אבל על דבר אחד אני יכול להעיד בביטחון: מעולם לא ראיתי כמות כה גדולה של יין המתקלקל בזמן קצר כל כך. ספק אם אראה מחזה כזה אי-פעם שוב.

אותו אירוע, שגרם לקבוצה לא מבוטלת של מציגים פוטנציאליים (מאוקיאניה בעיקר) להחרים את התערוכה עד היום, היה ללא ספק נקודת השפל בדברי ימיו הקצרים יחסית של מפעל מצליח מאוד, הגדל בהתמדה ובעקביות מאז נוסד בשנת 1981.

הסטטיסטיקה היבשה ממחישה את ההתקדמות: בתערוכה הראשונה, לפני כמעט 30 שנה, ביקרו כ-11 אלף מקצועני יין מצרפת והעולם. זהו מספר גבוה כשלעצמו אם לוקחים בחשבון שהתערוכה אינה פתוחה לקהל הרחב. בביתנים היו בזמנו 524 מציגים, יותר מ-80% מהם צרפתים; במהדורה ה-15, שהתקיימה בבורדו בחודש שעבר (התערוכה היא דו-שנתית), כבר ביקרו כ-40 אלף איש בביתניהם של לא פחות מ-2400 מציגים מ-48 מדינות. גם שיעור הנוכחות הבינלאומית של מבקרים היה גבוה למדי.

אין ספק, שבמסגרת התופעה המודרנית למדי של תערוכות יין בינלאומיות, וינאקספו היא החשובה ביותר. וינאיטלי שבוורונה, איטליה, היא תערוכה גדולה וותיקה (ב-2006 כבר חגגה 40), אך וינאקספו בינלאומית הרבה יותר.

אין להתפלא על כך. בבורדו, תולדות המסחר ביין ארוכים מתולדות ייצור היין. האיזכור הראשון של "בורדיגאלה", שמה הרומי של בורדו, הוא של הגיאוגרף היווני סטראבוס, שביקר באזור בתקופת הקיסר אוגוסטוס. הוא מעיד שבורדיגאלה, שימשה כבר אז כמרכז הפצה ליינות רומא לאיים הבריטים ולצפון מערב אירופה, למרות שלא היו לה גפנים משלה. במילים אחרות, האזור היה בינלאומי כבר מראשית הדרך. היה זה אך טבעי שכאשר תיזום לשכת המסחר והתעשייה של בורדו תערוכת יין, היא תכוון אותה קודם כל לקהל בינלאומי, ובהמשך תקסום גם למציגים זרים.

להיסטוריה יש חלק משמעותי בהחלט ב"בינלאומיות" של חבל היין הצרפתי לכל אורך הדרך. ככלות הכל, אותה לשכת מסחר ותעשיה בבורדו הייתה הגוף שהרכיב כבר לבקשת נפוליאון השלישי את סיווג רשימת יצרני מדוק, גראב וסוטרן המפורסם של 1855, עבור אחת התערוכות הבינלאומיות החשובות הראשונות.

מעטים מבין מי ששמעו על הסיווג עצמו – מסמך שהפך לתנ"ך המסחרי של בורדו והכתיב באורח משמעותי את מהלכי המסחר ביינות חבל היין – בקיאים בפרטי אפיזודה זו, שארכה, למעשה, כשבועיים בלבד. בפרק זמן קצר זה, ללא כל התחשבות בטרואר או במיקום האחוזה, בחרו ראשי לשכת המסחר הבורדלזית את היינות המייצגים את מיטב התוצרת הצרפתית!

הסיווג שיקף אך ורק את המציאות המסחרית של אותם ימים. הביקוש ליינות מדוק וסוטרן, עם יוצא מהכלל אחד מגראב – שאטו הו בריון – היה הגבוה ביותר, והם השיגו את המחירים הטובים ביותר. רק במאה ה-20 הצטרפו לשורה הראשונה גם יקבי הגדה הימנית מפומרול וסאנט אמיליון.

הרשימה המקורית כללה 60 יצרנים, שסווגו לחמש רמות האיכות המפורסמות, 1er, 2eme, 3eme, 4eme & 5eme Grands Crus Classes. לדרגה הגבוהה ביותר הגיעו ארבעה יצרנים בלבד. לשניה – 15; לשלישית – 14; לרביעית – 10; ולחמישית – 17. בתחילה, נרשמו היצרנים לפי סדר חשיבותם בכל קטגוריה (כך למשל היה שאטו מוטון-רוטשילד היצרן הראשון מבין אלה שסווגו כ-2eme Cru), אולם כעבור זמן קצר החלו פשוט רושמים אותם לפי סדר הא"ב. שינוי נוסף שנערך עוד ב-1855 היה הוספתו של שאטו קאנטמרל לרשימת ה-5eme Crus. באופן מדהים, התחולל מאז רק שינוי אחד ברשימה. ב-1973, בזכות יוזמה של שר החקלאות הנמרץ והשאפתן ז'אק שיראק, שודרג מעמדו של שאטו מוטון-רוטשילד והוא הצטרף אל הרביעיה המובילה, שכללה כבר את שאטו לאפיט-רוטשילד, שאטו מארגו, שאטו לאטור ושאטו הו-בריון.

התערוכה הבינלאומית של 1855 בפאריס הייתה התערוכה החשובה הראשונה שבה הוצגו יינות של 60 יצרני בורדו אלה – בהבלטה, וניתן בהחלט לראות בה את אמן הקדמונית של וינאקספו, וינאיטלי, תערוכת LIWF הלונדונית, פרוווין הגרמנית ותערוכות יין רבות אחרות. העיתוי היה חשוב גם להתפתחות תערוכות היין כענף בפני עצמו. אומנם התערוכות הבינלאומיות נולדו בבריטניה כבר במאה ה-18, וכמה תחרויות בודדות התקיימו גם בעשורים הראשונים של המאה הבאה, אך מ-1855 ואילך התחוללה אינפלציה של ממש במספר התערוכות הללו. היה זה היבט נוסף של המהפכה התעשייתית שהואצה במחצית השנייה של המאה ה-19.

ובחזרה לזמננו: המיתון לא פסח, כמובן, על מהדורת 2009 של וינאקספו, כשם שלא פסח על אף תערוכת יין חשובה אחרת השנה. כמה ענקים (קונסטליישן, גאלו, טורס, טאיטאנז'ה) נעדרו והותירו את שדירת ה-"Club des Marques", כך מכונה שורת ביתני היוקרה החיצוניים שעל-גדול האגם, דלילה מאי-פעם. היעדרם של מבקרים מדרום מזרח אסיה בלט, ונרשם ביקוש ער מהרגיל, מצד המציגים, ליבואנים חדשים בארצות מזרח אירופה. נראה היה, שרבים מהיבואנים הקודמים שם פשטו רגל או נראים כמי שעומדים בפני התרסקות כלכלית.

על רקע מצוקתם הבולטת של נציגי חברות צעירות, שביססו כנראה את תוכניותיהם העסקיות על ההנחה שהשפע יימשך לעד, התחרתה שלוותם של נציגי החברות הוותיקות והמבוססות רק בזו של האגם המפורסם, סימלה של התערוכה. ערב התערוכה דיבר נשיא וינאקספו הטרי ומנכ"ל יקבי ברון פיליפ דה רוטשילד, קסאווייה דה איזגיר, על השלווה הזו. ביומה האחרון של התערוכה הביע באזניי, בביתן BPDR היפה שעל גדות האגם, את שביעות רצונו ממהלכה. מספר המבקרים פחת אולי, הצהיר, אך איכותם הייתה מצויינת.

אין ספק, שלמר דה איזגיר, בשני כובעיו, באמת אין סיבה לחשוש. משברים כלכליים היו ויהיו, ובהתרחשותם הם עלולים להשפיע כמובן על ענפי היין וענפי התערוכות, אך יצרנים ותערוכות גדולים וחזקים יוצאים מהם מחוזקים על-פי-רוב. לראייה: כאשר תאגידי קונסטליישן וגאלו ביטלו את השתתפותם בוינאקספו 2009, הם ביקשו לשמור על מיקומם ב-2011. בקשתם נענתה בחיוב.

ובכל זאת, במוצאי שבת ה-20 ביוני השנה, שעות ספורות לפני פתיחת הדלתות במרכז הירידים שליד האגם, בעת שהיה לי הכבוד והעונג לשבת לצדו של מר דה איזגיר בסעודה חגיגית שהתקיימה בחדר החביות הנפלא בשאטו מוטון רוטשילד, הרהרתי בליבי בשאלה, אם וינאקספו, עבור בורדו, תשוב עוד להיות כשהייתה.

שלושת העשורים האחרונים היו יוצאי דופן אפילו בתולדותיה הארוכים של בורדו. בעקבות טעימות ה-en primeur השנתיות של אביב 1983, שנערכו כמעט שנתיים לאחר שנוסדה וינאקספו, יצא קולו של רוברט פארקר בשבח בציר 1982, שלא הלהיב את שאר מבקרי היינות האמריקנים, במעין תרועת שופר שבישרה 30 שנות נישואין מלאי-תאווה בין תעשיית היינות של בורדו והשוק האמריקני. בתקופה זו ידע העולם תקופת שגשוג ממושכת מאוד, ואילו ארצות הברית הפכה לשוק השלישי בעולם במונחי צריכת יינות. בשלהי התקופה הזו סומנה כבר כמועמדת ודאית להפוך לשוק הגדול ביותר בעשור הבא.

אלה היו ימים יפים, ובורדו ידעה לנצל אותם עד תום בכל ימות השנה, אבל בעיקר מדי וינאקספו, ולמעשה מאחורי הקלעים שלה. עבור אלפים מיצרניה, היוותה הפעילות היומית בהאנגרים המודרנים שעל שפת האגם רק הקדמה למסחר האמיתי, שהתנהל בטירות של אזור היין במהלך סיורי-יום נינוחים וארוחות מלכים שבהם קניינים מלאס וגאס, ניו יורק ולוס אנג'לס זכו לטעום את מיטב יינות המאה.
סעודות רבות מתקיימות בטירות בורדו בכל תערוכת וינאקספו, אך תמיד ישנה אחת, מרכזית, המונית ומדוברת יותר מאחרות, בדרך כלל במסגרת מה שמכונה "חג הפרח". בדיעבד, ניתן לראות בסעודה שנערכה בשאטו ד'איקם ב-2005 את אקורד הסיום של מסיבה בת כמעט שלושה עשורים. בורדו חגגה אז 150 שנה לסיווג יינותיה, בפאר ובהדר שלא ייאמנו. הסקלציה של בעלי הבית הייתה דרקונית, והבטיחה שרק הנבחרים מבין שועי ורוזני המסחר הבורדלזי יזכו לטעום, בארוחה נדירה אחת, את כל חמשת הפרמייה גראן קרו קלאסה הראשונים, וללוות את קינוחה בשאטו ד'איקם 1967 האגדתי.

הסעודה המרכזית של 2009, בשאטו ד'איסאן, בשיאו של משבר כלכלי עולמי שמוקדיו בארצות הברית (השוק החזק ביותר ליינות בורדו) ובריטניה (השוק ההסטורי ביותר של יינות בורדו), הייתה כמובן צנועה בהרבה. באורח אירוני, היא הסתיימה במסיבת ריקודים שבה פיזזו המוזמנים לצלילי להיטים של מייקל ג'קסון, ממש בשעה שהחזיר את נשמתו המיוסרת לבוראו בצד השני של העולם. לאירוניה ניתן היה גם להוסיף מתח: אין ספק שבשולחנות, בטרם הריקודים, עלתה כבכל סעודת וינאקספו שיחת היום – איך, בעקבות טעימות ה-en primeur של האביב האחרון, שב רוברט פארקר וגמר את ההלל על בציר שנוי מאוד במחלוקת, בציר 2008. האם יוכח שוב כגאון?

האם תמה תקופה ב-2009? ללא ספק. המשבר אומנם ייגמר יום אחד, אולי עוד לפני וינאקספו 2011, אבל חידוש הרומן של בורדו וארצות הברית אינו ודאי, וגם וינאקספו עלולה להשתנות. ייתכן, שזוהרה המלכותי יתעמעם משהו, והיא תהפוך דומה יותר לתערוכות אחרות. כרומנטיקן חולה נוסטלגיה, יש בי תקווה חרישית, לא גדולה, שלא כך יקרה.

מתוך מגזין איש הענבים. מהדורה 1, 1 אוגוסט 2009