מה עושה ייננית במהלך עזיבת היקב הגדול בישראל? עירית החליטה לעשות דברים בדרכה שלה, אז היא נסעה לחמישה ימים לקורס מתקדם בנושא טרואר וניהול כרם באוניברסיטת בורדו. מתנת יום הולדת (הלוואי על כולנו) והגשמה של רעיון שבעבע כבר מזמן, אלמלא עבודתה לא הייתה עוצרת בעדה. העבודה היא חייה והיא חיה אותה כאילו הייתה זו אחד מילדיה. ללדת בשקט כשאת ייננית ביקבי ברקן? לא ממש. היא מספרת סיפור בלתי יאמן בצחוק גדול - לפני שנה וקצת, במהלך שמירת הריון עם תאומים בבטנה, המשיכה לעבוד בשלט רחוק ("הצוות באיכילוב זרם איתי"). דמיינו שמירת הריון בבי"ח עם דוגמאות לטעימה. ולמרות זאת היא טוענת שבזכות העבודה ביקב הצליחה תמיד לשמור על שפיותה. רשמית עירית עבדה עשר שנים ביקבי ברקן, אבל נראה שהייתה שם כל חייה.  

לא כל ההתחלות קשות
שמואל בוקסר, אביה של עירית, היה מהבעלים ומנכ"ל היקב, היה זה יקב משפחתי ועירית התקבלה לעבודה כייננית לאחר שסיימה את לימודיה. לפני כחצי שנה, כשנרכש היקב על ידי חברת טמפו, שמואל בוקסר הוזז לתפקיד מנהל היצוא.

את דרכה ביקב ובכרמי היקב החלה עירית עוד כשהייתה ילדה. "בזמן שהאחיות שלי עבדו בדברים אחרים, אני הלכתי ליקב... היה שם חיים החבתן, שתיקן חביות ברנדי... אני זוכרת עד היום את הידיים שלו, ידי העבודה המטורפות שהיו לו. אז עוד יכולתי להסתובב בחדר החביות בלי בעיה, לא כמו היום. ספגתי את הריח האמיתי ועד היום זהו ריח ילדותי".

מה שנראה היה בעיניה קסם בו הופכים ענבים ליין, גרם לה לסקרנות ובגיל 18 החליטה שהיא תהיה ייננית. למה? "ביום הולדתי ה 18, אבא לקח אותי ואת אחותי לצרפת. במסעדה בה ישבנו הוא הזמין לנו חצאי בקבוקי יין. אינני זוכרת איזה יין זה היה אבל אני זוכרת היטב שהרחתי מרציפן, מאז אני יודעת... שלאדם יש קליק עם יין כשהוא מצליח לזהות בו משהו. אז הסקרנות נדלקת ומתחילים לטעום יותר". היא פנתה ללמוד תואר ראשון באגרונומיה בפקולטה לחקלאות ותואר שני בייננות באוסטרליה.

ליקב היא הגיעה לפני 10 שנים כייננית, מתלמדת, עוזרת לייננים. "עשיתי את העבודות השחורות ורק הניסיון הוא זה שהביא לתפוס אותי כאחת מהמערכת סביב שולחן האבירים. בשנה הראשונה ביקב בעיקר שתקתי, הקשבתי, טעמתי, למדתי ורק לאחר שעבר זמן וחשתי ביטחון, התחלתי לדבר ואחרים החלו להקשיב לי. זה היה אורגני לחלוטין ולא כפי שכולם חשבו. בגלל זה לא אכפת לי מה מדברים, ידעתי שאת הידע וההתקדמות אני עושה נכון. עבדתי עם אסף פז, אבי פלדשטיין, איתי להט ויותם שרון".

האם עירית שילמה מחיר יקר על השם בוקסר?
בעבודה בצמוד לאביה זכתה להכיר צד שלא כל הילדים מכירים בהוריהם, מחד, קשר שבין ייננית ומנכ"ל בו תמיד יש חיכוכים, בין אם אלו כאב ובתו ובין אם כקולגות לעבודה ומאידך קשר חזק שהפך את אביה למאוד דומיננטי בחייה. אביה הכריח אותה להתחיל מלמטה ולהתקדם לבדה בזכות ולא בחסד ובדרך חיכו לה מהמורות. אחת מהן היא מכנה טבילת אש בדמות הצגת המשכורת שלה לעיני כל באחד מאתרי היין וזאת למרות היותה של החברה ציבורית. "סיפרו על הבת של... אחרת זה לא היה מעניין מדי".

בסביבות מאי 2016 טלטלה פקדה את היקב כשלתפקיד המנכ"ל נכנס ג'יל אסולין. עירית דווקא מאוד התרגשה מהשינוי. אחרי 10 שנים ביקב, היה זה שינוי מרענן, משהו אחר. יחד עם זאת, פרידתה מהיקב הייתה תהליך.

"בתחילה חשבתי שאם אבא שלי יצא מהתמונה אני אוטומטית מקושרת אליו, אבל הופתעתי לטובה מהאנשים שהגיעו מטמפו. הם התבוננו משך שנים מהצד וכשהגיעו הביעו הרבה הערכה אלי והתייחסו אלי כאל אינדיבידואל.

יקבי ברקן, שהחלו מקליטת 3,000 טון ענבים ובשנה החולפת קלטו 14,000 טון ענבים, ניסו להסתגל לגודל. אנשי טמפו הגיעו עם המון כלים לוגיסטיים שהדהימו את אנשי ברקן. כשהתפעול עובד טוב יותר, אתה פנוי להתעסק ביין והמהלך היה לטובה ולא נגדנו כפי שחשבנו. למדנו לעבוד יחד, הם הבינו שכל רצוננו לעשות יין טוב והם צריכים רק לספק את הכלים לכך.

הם העריכו אותי ואני אותם. סיימנו בציר ואד זלצברג, היינן הראשי, היה בסימן פרישה. מן הסתם הייתי מועמדת לעניין. שנים אני לומדת ובונה את עצמי למקום הזה, למרות שברוב השנים זו לא הייתה השאיפה שלי, בניגוד למה שחושבים... באופן אירוני ובשיא הכנות, הרצון שלי להפוך לייננית ראשית הגיע בבציר האחרון כשהגיעה ההנהלה החדשה. הם הביאו משהו חדש בתחום התפעול והלוגיסטיקה והיה לי רצון להתפתח ולגדול עם היקב בכיוונים האלה. סה"כ בשנים האחרונות הייתי הייננית שאחראית על 'הפרימיום' בנישה מאוד ממלאת בפני עצמה. לא הייתי צריכה להיקרא ייננית ראשית, אבל כשצפיתי במה שהגיע ליקב, רציתי להכניס את האני מאמין שלי לכל".

היא מבינה מדוע החליטו אנשי טמפו להביא את היינן עידו לוינסון לתפקיד יינן ראשי ומשום כך אינה כועסת על כך. אכזבה? בוודאי. לטעמי, נראה כי היה זה תמים מצד ההנהלה החדשה לחשוב שהמהלך לא יגרום למפח נפש, גם אם ההסתכלות היא על אסטרטגיה רחבה של היקב.

אחרי שבפועל היית ייננית ראשית של היקב הגדול בישראל, לאן מועדות פנייך?

עירית מעידה על כך שחייה די מתוכננים, לפחות בכל הקשור לאקדמיה ולמקצוע. עד עכשיו לפחות. אז אוסטרליה קורצת לה מאוד, אבל הקרבה להוריה ושלוש אחיותיה חשובה לה מאוד ושלושה ילדים (בן 5.5 ושניים בני שנה וקצת) לא מקלים על החלטה מסוג זה.

כשנודע דבר עזיבתה את היקב, מספרת עירית שקיבלה הצעות מסטרט אפים שונים שאינם קשורים בתחום היין, אבל היא רוצה להישאר בתחום: "אני אוהבת את היין, עולם שמשלב קולינריה, תעשייה וחקלאות". היו גם פניות מיקבים שונים, אבל היא לא רוצה לרתום את העגלה לפני הסוסים, למרות גודלה המוגבל של התעשייה ומעדיפה להחליט בשקט על דרכה.

היא שמחה מאוד על כך שהייתה לה ההזדמנות לעבוד ביקב גדול מתחילת דרכה המקצועית. "הדברים שאפשר לעשות כייננית ביקב גדול, אחרים. כל יינן צריך להתחיל קודם כל ביקב גדול ואחר כך לעשות מה שהלב רוצה. יכולת הלמידה ביקב גדול כמעט אינסופית. יש ליינן יכולת לטעות, משהו שלא קיים ביקבים קטנים, יש הכוונה, עבודת צוות. אני אדם של עבודת צוות, אני מאמינה שבהכרח כשכמה אנשים חושבים יחד יצא רעיון טוב יותר. ביקב גדול יש חיך נוסף, יש עם מי להתייעץ..."

אז מה מעניין אותה בכל זאת? "מצד אחד החלום שלי באמת היה ללכת עם הענב כמו שאני רוצה, כי עד כמה שאני אוהבת עבודת צוות החיסרון הוא צורך בפשרות ואני אדם של פשרות. כשאני עובדת בצוות, אני הולכת עם הרוב. לכן, אמרתי לעצמי שפעם אחת אעשה משהו שהוא 100% אני, בלי התערבות וללא שיקולים אחרים. לא נתיפייף, ביקב גדול יש שיקולים מערכתיים וגם ביינות הפרימיום החכמה היא לדעת איפה אפשר להתפשר ואיפה לא... מצד אחר, גם ביקב קטן יש פשרות. התמודדות עם סטייל, בו זו אני ב 100% לא הייתה לי אף פעם ב 10 השנים האחרונות".

אז שאלתי אם יקב בוקסר בדרך להקמה, אבל עירית לא רצתה להתחייב. בתוך ברקן היא מספרת שהיה לה 'מגרש משחקים' מוגבל, בו אף פעם לא הגיעה ליישום מלא בכרמים וזאת למרות שיש לה תואר ראשון באגרונומיה. זה חסר לה ולא בכדי החליטה לנסוע לבורדו לקורס בנושא. "כשאת פתאום אחרי כל כך הרבה שנים, בלי תוכנית, בלי רשת ביטחון" אומרת עירית, "צריך לחשוב טוב כיצד ממשיכים".

מדוע התעקשת לנהל את היקב בזמן שנשאת תאומים והיית בשמירת הריון?
"זה מורכב משניים והשילוב של שניהם הפך את זה לטוטאלי –

ראשית אני כזו. אני לא פריק קונטרול, אבל ברגע שמשהו שהוא שלי או חלק ממני, אז חשוב לי לוודא שהכל בסדר. אף פעם לא נדחפתי, אבל בכל מה שהיה תחת אחריותי הלכתי עד הסוף, סוג של מוסר עבודה. בשלב מסוים שחררתי לצעירים כי ככה לומדים, אבל האחריות היא שלי.

שנית, מבלי להתבכיין, פה נכנס קצת הקטע של אב ובת. היתרונות עולים על החסרונות, אבל יש ציפייה אחרת כשאת הבת, תמיד יצפו ממך לעשות 200% כשמאחרים מצפים ל 100%. תמיד הייתי חייבת לעשות יותר".

נראה שבמהלך השנים התרחקת מתקשורת, זו את או אנחנו?
עירית מספרת שאף פעם לא הרגישה בנח עם התקשורת ומדגישה כי זהו עקב אכילס שלה, ייתכן וגם עקב אכילס כייננית מובילה. "היום, אני יכולה לומר שהגעתי מהמקום של 'הבת של...' עם המון רגשי נחיתות, הרגשתי שכולם מסתכלים עלי ואומרים שאני פה בגלל אבא שלי. אני אומרת את זה היום מתוך ניתוח עמוק ולא שיפוט." התחושות גרמו לה להסתגר ופחד קהל לא הוסיף לכך. בפחד הקהל היא טיפלה תוך שהיא מכריחה עצמה ללוות כל סיור ביקב, עד שהפחד נעלם. אחרי שהפחד נעלם היא הרצתה באוניברסיטת אריאל, באיש הענבים, במכללת רמת גן ועוד.

גם בכל הנוגע להשקות יין, אומרת עירית שהיא אינה מאמינה בסיפור הגדול. יש פה ושם סיפורים נחמדים שאפשר לספר אבל היא לא אוהבת לנפח. סדרת אלטיטיוד למשל, החלה כסיפור מאוד יפה אבל ככל שהבצירים חלפו, היינות נותרו מצוינים והעיתונאים נותרו אותם עיתונאים פחות או יותר, כך שלא היה סיפור חדש לספר. "אני רוצה שהיין ידבר בזכות עצמו, אני לא רוצה לספר עליו. אני יודעת, זה מוכר, מושך אנשים, אבל אני רוצה שהאנשים ישתו ויגידו את דעתם". ואז הגיע הילד הראשון והחלוקה בין בית ועבודה השאירה מעט מאוד זמן לאירועים.

איך את רואה את מקומן של נשים בתעשייה?
עד לפני מספר חודשים עירית לא חוותה לדבריה פיחות מעמד בגלל היותה אישה. התעשייה קטנה ככלות הכול ואולי בגלל זה שמים לב למיעוט הנשים בתעשייה. "בחצי שנה האחרונה התחלתי לחוש יותר במגדר, לראשונה בחיי. יושבים בישיבה עד מאוחר והמנהלים זורקים בדיחות על האישה שמחכה בבית, קולטים שאני נמצאת ומרגישים לא נח שאינם יכולים לדבר בחופשיות. ואז אני מרגישה לא נח שלהם לא נוח. התייחסו אלי כשווה מבחינה מקצועית, אבל בדברים הקטנים לפתע חשתי בשוני".

"בעלי ואני שווים במטלות הבית ותמיד אחד מאתנו נמצא עם הילדים. גם לחו"ל איננו נוסעים יחד. בחוץ יש המון ציפייה, כשמגיעה ייננית צעירה שמתחילה להרחיב את המשפחה בתחום היין זה קשה וכולל חופשת לידה בת שלושה חודשים. אי אפשר לעזוב את העבודה. לכל ייננית שאני מכירה יש תמונות של טעימות יין עם תינוק על הידיים. יין לא עוצר. זה החיך שלי, היצירה שלי. מחויבות אישית".

להיות יקבי ברקן ועדיין להרגיש קטן

על סדרת אסמבלאז' מספרת עירית כי הייתה זו עבודה משותפת של היינן יותם שרון ושלה. "סוף כל סוף נתנו לנו לעשות בלנדים". הייתה זו בקשה של השיווק לייצר סדרה חדשה והשניים התעקשו – די עם יינות זניים, הגיע זמן הבלנד. עבודתם החלה מהרכב הזנים, החלטה על בקבוקי בורגון ולא בורדו והסתיימה בעיצוב תוויות. היינות הושקו בשנת 2010 והיו בהם זני הענבים קלדוק (Caladoc), מרסלאן (הראשון שיצא בארץ). למרות החדשנות "היו שנים שהייתי מאוד מתוסכלת, הרגשתי שאנחנו אנדרדוג, אף אחד לא רואה מה אנחנו עושים. נושא חיפוש הזנים החדשים החל אצל אבא שלי עם הצוות הקודם - אד זלצברג ואיתי להט... הוא הביא את הפינוטאז', שהקדים את זמנו (הראשון יצא ב 2001) אבל אנשים לא רצו להתקרב לזה כי זה לא היה קברנה או מרלו. הוא הביא קלדוק ומרסלאן ועוד כמה זנים שלא עבדו אז ולא יצאו לשוק".

לכך יש להוסיף את הצהרת היקב בעבר, שאינם משתמשים בחביות חדשות. "זה היה משהו שלא מדברים עליו, רצינו את הפרי מקדימה והיום כולם עושים את זה". יותר מכך, את זכיית היקב לראשונה בישראל במדליית זהב כפולה בתחרות טרה וינו 2015 עבור יין לבן! היה זה "ריחן לבן 2012" שזכה במקום המכובד הזה. "בציר 2012 היה הבציר הכי מטורף שעשיתי. באותו בציר הזמנתי שש חביות ניסיון מיצרן אחר ושמתי בהן את אותו היין. עשיתי ניסויים של חביות ומיכלים לבדוק את ההשפעה (דבר שאפשר לעשות רק ביקב גדול) והן יצאו מופלאות. השתעשעתי עם זנים שונים ואז החלה הדרישה ליינות לבנים לעלות מדרגה. קראתי ליין ריחן לבן (ב 2013 הוחלף לשם עלמון). זה היה לא מתוכנן". עירית מספרת שהתחושות היו מעולות, זכייה על אינסטינקט וחושים, ובכל זאת "מהחדשנות וההישגים בברקן היה קל מאוד להתעלם" ומפנה את ניתוח המצב לאנשי שיווק. "היקב היחיד שהצליח לקבל הכרה היה סגל עם הלא מסונן של אבי פלדשטיין, כי זה היה סגל ולא ברקן".

אילו פרויקטים את עוזבת מבלי שסיימת?
מצד אחד כשאומרת לי ייננית כעירית בראיון שהיא רוצה שיזכרו אותה בזכות יחסי האנוש שלה, זה אומר דרשיני. איזה ייננית לא הייתה רוצה שיזכרו אותה בזכות היין, אלא יחסי האנוש? את מי זה מעניין? מאידך, לזכותה של עירית ניתן לזקוף פעולות רבות שנעשו ביקב, גם אם היא מעדיפה שלא לגעת בעצבים החשופים.

וזו אכן נקודה רגישה, עזיבתם של פרויקטים רגע לפני שמגיעות התוצאות, כשהתוכנית כבר נטועה עמוק בראש, לא פחות מהגפנים בקרקע. בציר 2017 היה אמור להיות בציר ראשון לזני הענבים ג'נדאלי ומראווי הנטועים בבר גיורא ולדעתה של עירית מדובר בזנים עם פוטנציאל אדיר עבור יקבי ברקן. מדובר בזנים עליהם דובר זמן רב לפני שאחרים עשו מהם יין.

הכרם בדוב"ב עבר החייאה בחלק מהזנים והיא חיכתה לפגוש טעמים אחרים לגמרי של קברנה סוביניון - לא בומבסטי וגדול, אבל מאוד מגוון עם מנעד גדול של טעמים.

פרויקט נוסף הוא נטיעה של קברנה סוביניון, מרלו וקברנה פרנק, 27 דונמים מכל אחד, והם נמצאים כבר בחבית (שליש מכל זן). את היין היא כבר תפגוש בבקבוק כתוצר מוגמר.

"יש שם דברים בקנה שהכנו ועבדנו עליהם שנים והם מקבלים על מגש של כסף, כל מה שצריך זה להמשיך עם התוכניות. מצד אחד אני מקווה שהם ימשיכו עם זה ומצד שני יש דקירה בלב".

לא רק שרה. הנה – למה לא מייצרים יינות מבעבעים בברקן?
נראה היה מתבקש שיקב כל כך גדול במונחים ישראליים יעשה גם יינות מבעבעים, לא? אז מי עמדה בפרץ? עירית בכבודה ובעצמה. "אני אוהבת לשתות מבעבעים, אבל לא רציתי להתעסק עם זה. כשאתה כל היום בעשייה אתה לא חוזר הביתה ושותה כוס יין, זה לא עובד. משך תקופה ארוכה מאוד, כל כוס יין שהייתי לוקחת ליד הייתי מנתחת ולא שותה בשביל הכיף. את המבעבעים רציתי בשביל הכיף. בהריון הראשון שתיתי רק שמפניה".

ומה על יינות קינוח? מתברר כי זה היה החלום שלה, לעשות יינות קינוח ואת ההשראה ספגה בנסיעה אליה נשלחה על ידי חיים גן, לשפוט בתחרות יינות בסלוניקי (יוון). היא רצתה לעשות יין לבן עם כמה שפחות התערבות בענבים, אבל במציאות בה היקב תפח וגדל בקצב גבוה, היא לא הספיקה להגיע ולממש את הרעיון.

מה לדעתך עוצר את תעשיית היין הישראלית מלפרוץ קדימה?
את תשובתה היא מחלקת לשניים: הממשלה (משרד החקלאות) והמחירים לחקלאים. כדור שביעי לחקלאים בישראל אומרת עירית שבפוליטיקה יש אהבת אדמה, אבל לא אהבה לחקלאות. "שר חקלאות צריך להיות שר חקלאות, להגיע מחקלאות, מישהו עם תשוקה לדבר ולא מינוי פוליטי. לא לשכוח שאנחנו מדינה מייצרת ועל זה גדלנו, בנינו והרווחנו. הם שוכחים את הערך של החקלאות ויין זו חקלאות". את ייצור היין הזול בחו"ל תולה עירית בסבסוד על ידי הממשלות הזרות ואילו כאן? כלום ואז גם הרשתות והמתווכים גוזרים קופון.

"את הצרכנים אני לא מאשימה, אבל איפה הממשלה?... כל העולם משתמש בהמצאות שלנו, השקיה בטפטוף, חיטוי סולארי, צריך במדינה כמו שלנו לייצר לבד, ללמוד להסתדר לבד, וודאי כשאתה מוקף אויבים".

ייחודה של תעשיית היין בישראל לדבריה, דווקא בכשרות. לא ניתן להתחרות בפרמטרים אחרים עם מדינות העולם שעושות יין משך שנים רבות, עם ייחוד משלהן. ישראל מגיעה לשוק העולמי עם מחירים גבוהים מלכתחילה ופה הבעיה. אז נכון, עושים היום יינות כשרים גם בחו"ל, אבל ישנם צרכנים המחפשים יין כשר ישראלי.

"בניו זילנד למשל, הממשלה הגדירה אזורים והכינה חוברות הסברה. בכל עיר יש מרכז מידע עם מפות יקבים, הסברים והכל מגיע מהממשלה. אף אדם פרטי לא יכול לעשות את זה. יש מעט כסף שמסתובב בתעשייה הזו. אתה משקיע מיליונים בכרמים ורוב הסיכויים שיהיו טובים רק ל 15 שנים ובגלל וירוס קיפול העלים, אתה לא מחזיר את ההשקעה. אם הממשלה לא תתערב לא ירצו להשקיע בכרמים, זה סיפור מאוד גדול".

איך קרה שאף אחד לא תבע על נזקי הוירוס? "אני כבר לא מעורה אבל עכשיו מתחילים. זו פצצה מתקתקת, זה לא הגיוני, ההפסדים אדירים".

איפה נטועים הכרמים הטובים בארץ?
לדעתה של עירית הגליל העליון והרי ירושלים ויהודה הם השטחים המנצחים. "אני עדיין חושבת שקברנה סוביניון הכי טוב בארץ נמצא בגליל, כמה שיותר גבוה, כרם עלמה, דוב"ב. אין לי הרבה ניסיון עם רמה"ג, לא הרבינו בשתילה שם, אבל הגליל מעניין יותר, מגוון יותר".

בהרי יהודה (בר גיורא, בית נקופה...) לדבריה כל השאר צומח בצורה בלתי רגילה. "יש שם משהו שדוחף את הארומות בהרבה אלגנטיות, מבנה פחות חזק ועפיץ. כמעט כל זן צומח שם מצוין. השרדונה שם מדהים. עקרו הרבה שרדונה בגלל מחלת הפיטופלסמה ולכן יש היום מחסור, אבל לא ליקבי ברקן כי אבא שלי היה אמיץ מספיק ועם גב כלכלי שאפשר לנטוע שוב".

על יינן מבטיח ודרישות התפקיד
"כשהתחלנו בגיוסים של ייננים צעירים, הייתי קצת סנובית דרשתי תואר בייננות, דווקא ביקב ממנו יצא יינן שמוכר בכל בית שוחר יין (פלדשטיין) ללא לימודים... עם הזמן ככל שלימדתי עוד ועוד ייננים, הגעתי למסקנה שבסיס טוב זה חשוב אבל האדם עצמו, אם יש לו תשוקה, רצון ויכולת הוא יעשה את הדברים יותר טוב, הוא ילמד את הבסיס. הורדתי את הדרישה וגייסתי בחור מקסים בעצתו של חיים גן. בחור שהיה סומלייה, נדבק בחיידק ועבד אצל זאב דוניה. שמו ינאי לוינסון וזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי. הוא הבטחה מאוד גדולה".

מה מרגש אותך ביין חוץ מבועות?
היא מעידה על עצמה כמאוד נוסטלגית ושומרת על דברים מהעבר בקנאות. יש לה אוסף שמורכב ברובו מדברים מהתקופה שלה ושל בעלה באוסטרליה. היא יודעת מתי נרכש כל בקבוק. עצם פתיחת בקבוק נוסטלגי מרגשת אותה מאוד ולאחר ריקונו הוא נשמר אחר כבוד תוך כיתוב עם מי נפתח הבקבוק ומתי. "קרה שהתאכזבתי מאוד מיינות אוסטרלים גדולים כי התפתחתי ועזבתי את הסגנון הזה, אבל זה עדיין מרגש ברמה הנוסטלגית".

מה עוד צריך לדעת על עירית בוקסר שנק?
היא אוהבת את חדוות היצירה, היא משתמשת בהמון קלישאות ("כי הן מתאימות לכל"), היא אינה כוחנית ואוהבת לעבוד עם אנשים. היא אינה אוהבת כפיה או שיפוט ובריונות, מאוד אוהבת בעלי חיים ופעילה בעמותות בתחום.