מחוז פיימונטה אשר באיטליה מסמל באופן מסורתי את מולדתם של יינות אדומים גדולים וחשובים, כמו גם את הגפנים אשר גודלו ועובדו לצורכי יין החל בתקופת האימפריה הרומית. זני גפנים עתיקות מכסים גם כיום את גבעות הלאנגה, אזור אסטי ומונפרטו, ואף את מירב אזורי גידול הגפן האפשריים של המחוז.

בין הגפנים המאפיינות את פיימונטה, הנביולו, ללא ספק תופס את כס המלכות. הנביולו מאוזכר במסמכי ארמון ריבולי, של בני משפחת המלוכה - בית סבויה, מ-1268. יחד עם הברברסקו והברולו, הנביולו ד'אלבה מהווה את אחד מיינות הדגל של אזור הלאנגה. יין אשר היה מוערך ביותר בבית סבויה ושימש כאמצעי דיפלומטי במקרים רבים. לתוצרי הנביולו של הלאנגה, יש אופי וייחוד השונה מאלו של איזור רוארו, שתוצריו שונים מהנביולו בצפון נוברה, כולם תת איזורים במחוז פיימונטה.

מבחינת כמויות היצור מוביל הברברה עם כמחצית תפוקת היין האדום במחוז. גפן מקומית בעלת שורשים עתיקים, אשר ניתן למצוא אזכורים רשמיים לקיומה במסמכים מן המאה ה-17 של ארכיון העיר ניצה מונפראטו. הברברה משמש בייצור יינות רבים, כאשר הידועים יותר הינם ברברה ד'אסטי, ברברה ד'אלבה וברברה דל מונפראטו. האחרון הינו יין צעיר בעל גוף בינוני ותוסס קלות, בעוד השניים הראשונים בעלי גוף מלא עם יכולת יישון. שלושת יינות אלו לבדם, מהווים כמחצית מתוצרת היין האדום הכוללת של המחוז.

הדולצ'טו הינו ענב אותנטי נוסף לפיימונטה. בהיותו ענב רגיש לשינויים בהרכב הקרקע, רוכש הדולצ'טו גוני טעם וריח שונים בהינתן הרכב קרקע שונה, גם במרחק מצומצם יחסית של קילומטרים ספורים. תכונה זו הופכת אותו מסובך במקצת לגידול וקבלת יין איכותי מצד אחד, ומצד אחר הובילה תכונה זו להגדרת 7 אבחוני DOC שונים: דולצ'טו די אובדה, דולצ'טו ד'אקווי, דולצ'טו ד'אלבה, דולצ'טו ד'אסטי, דולצ'טו דלה לאנגה מונרגלזי, דולצ'טו די דיאנו ד'אלבה ודולצ'טו די דולייאני. השם דולצ'טו ניתן לענב בשל רמת חומציות יחסית נמוכה, ולכן רמת הסוכר היחסית גבוהה בענב זה, עד כדי הערכתו כענב מאכל (לפחות לחיך הפיימונטזי).

באזור אסטי וגבעות קיארי (Chieri) גדל ענב הפרייזה (Freisa), אשר מאוזכר לראשונה בשנת 1798. ענב עמיד לשינויי מזג אויר קיצוניים ומתאים עצמו לסוגי קרקע שונה. ממנו מיצרים שני סוגי יינות, האחד יין יבש והאחר תוסס קלות. אזור אסטי מהווה בית גידול לענב חשוב נוסף – המוסקט הלבן. ענב בעל תפוצה בינלאומית המאוזכר בפיימונטה כבר בשנת 1200 ברשומות העיירה קאנלי. ג'ובן בטיסטה קארוצ'ה, מוכר תכשיטים ממילאנו, עבר לטורינו בסוף המאה ה-19. ביקב של ג'ובן בטיסטה קארוצ'ה הונחה אבן הפינה לייצור יין מתוק, בושמתי בעל רמת אלכוהול נמוכה, הנחשב לאבי המוסקטו ד'אסטי.

חבר נוסף במסדר הכבוד הפיימונטזי הינו הגריניולינו (Grignolino d'Asti, Grignolino del Monferrato Casalese). לענב זה נמצאו אזכורים כבר בשנת 700 לספירה, אך כפי הנראה, רכש הענב הכרה רבה יותר בשנת 1200 תחת השמות Barbesino, Verbesino, Rossetto, כפי שניתן למצוא ברשומות הקתדרלה של קסאלה. יין בעל ניחוח פרי אדום רענן עדין ומתמשך, ומרירות אופיינית, אשר רכש קהל מעריצים חשובים בעבר כדוגמת קרלו גונזאגה מספרד והמלך אומברטו הראשון.

תרבות היין שזורה בהיסטוריה של פיימונטה עוד מימי רומא העתיקה. בני המקום שומרים בקנאות גדולה על המסורת המקומית בתחום היין. באחד מסיורי בלאנגה נפגשתי עם ג'ובאני מאנזונה, בעל יקב מסורתי אשר בזמנו הפרטי עוסק בניסיון גידול של רוסז לבן (ROSSESE). ענב ששורשיו פימונטזיים, אשר כחד משימוש במחוז. עבור גובאני ואחרים, החיפוש המתמיד אחר המסורת, ההיסטוריה, השורשיות הינו מציאות עכשווית, פעילות יום יומית.

הכוח של פיימונטה
המונח Autoctono הינה מילה בעלת מקורות יווניים אשר ניתן לתרגמה, באופן חופשי, למושג Native - בן המקום, גזעי. שם תואר זה שנוי במחלוקת. אומנם הינו מונח איטלקי המתייחס לגפנים מקומיות, באופן מילולי בהגדירנו Autoctono, יש להתייחס אך ורק לגפנים אשר המופע הראשון שלהם נוצר מזרע אשר הינו בן המקום, האדמה הינה "אדמת מולדתו".

לצורך הגדרת גפן כבת מקום לאיטליה עליה לענות על ההגדרות הבאות:
• גפן הקיימת אך ורק באיטליה או, גפן אשר גדלה באיטליה וגם אם באופן מסורתי היא גדלה במקום אחר, שמה האיטלקי שונה מזה האחר ובנוסף לכך אין תיעוד כתוב (או בעל-פה) אשר מציין את הגעת לאיטליה. דוגמא לכך הוא ה-Cannonao אשר הינו שם נרדף ל-Grenache בצרפת.
• גפנים אשר הינן תוצאת הכלאה גנטית שנעשתה באיטליה על בסיס גפנים איטלקיות לצורך השבחה.
• גפנים אשר עונות להגדרות לעיל, גם מרחבי איטליה ההיסטורית (סבויה - גבול צרפת, וגבולות אוסטריה והונגריה).

על פי קריטריונים אלו, קיימים כ-580 זנים ותתי זנים של גפנים המוגדרות כמקוריות לאיטליה, חלק ניכר מהם מוצאם פיימונטזי.

בשנות ה-80 וה-90, עם פריצת הזנים הבינלאומיים לשוק היין העולמי, עלתה טוסקנה כמייצגת את תרבות היין האיטלקית. טוסקנה בחרה בגישה הבינלאומית לייצור היין. פיימונטה, לעומת זאת, בחרה להתעלם מהגישה הרווחת, ה"טרנד", ולדבוק בתוצרים מסורתיים אותנטיים. היום זהו מקור הכוח של יצור היין במחוז.