וידוי: למרות שאני כותב יותר מעשור על יין ואוכל, את אבי פלדשטיין, אחד הייננים הבולטים בישראל, פגשתי פנים אל פנים לראשונה ביום רביעי האחרון. מהתבוננותי בדמות של פלדשטיין, ההילה סביבו, קהל מעריציו, הפאסון והפוסטים הפילוסופיים משהו, נבנתה בי התחושה שמדובר ביינן בלתי נגיש, מרתק מחד ומעורר תחושת נמיכות קומה מאידך. כל אלה מנעו ממני, גם כשהיו ההזדמנויות, להציג את עצמי מעבר למסך ה LCD. טיפשי, אבל אמיתי.

ביום רביעי האחרון נכחתי בערב בו הציג אבי פלדשטיין חלק מהיינות הרבים (16) שביקב החדש הנושא את שם משפחתו. בתום ערב מפעים ומלא מור"קים, בדיון שהתקיים כמעט בעולם מקביל, בינו ובין חיים גן, הבנתי כי האלים הם רק בשמות יינותיו וכי נגישות היא דווקא זו המאפיינת את האדם שעמד ודיבר בגובה העיניים עם כל הסובבים את השולחן.

מה שהוא הספיק לשכוח אני עוד לא למדתי
פלדשטיין, איש תעשיית היין הישראלית, מי שהיה יינן יקב סגל (עד שהכל התפוצץ), מי שהצליח ליצור יין טעים במחיר שווה לכל כיס, מי שעמד מאחורי קברנה סוביניון "ללא סינון" האלמותי של יקב סגל, עומד היום מאחורי מותג פרטי בשם פלדשטיין ומייצר יינות שכבר אינם במחיר שווה לכל כיס, אבל מקפלים בתוכם את האנליטיות, מחשבותיו ותחושותיו של פלדשטיין על הענבים שבצר מגפניו. ורק משום כך שווה לטעום את היינות שלו ורק משום כך כדאי גם לשמור אותם.

לשמוע אותו עומד ומדבר הייתה חוויה מספקת מאוד. הסובבים את השולחן היו קשובים ומרוכזים, שכן המידע שזרם מפיו אל מאזיניו, כקריאתו של ספר הדרכה שזור בסיפורים מרתקים ונגיעות אישיות. אמרתי לו זאת כששוחחנו ואני חוזר על כך גם בכתב, קהילת חובבי היין בישראל יכולה רק להרוויח אם תמצא את הזמן לספר יותר על ניסיונך ודרכיך.

למרות שטבעי היה שארחיב בדיבור על היינות שטעמתי, אעשה זאת בקצרה, בסוף. אתייחס דווקא לאחת ההערות המרתקות שעלו כמעט מבלי משים לב במהלך הערב. חיים גן טען כי פלדשטיין עונה להגדרה אמן ואילו פלדשטיין מצדו שתק. הנה שאלה שאני מתחבט בה זמן רב, שאלה שלא בכדי נכתבו עליה מאמרים רבים. האם ייננים הם אמנים?

אסטה מעולם היין ואספר כי בשנים האחרונות ראיינתי במסגרת פרויקט עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, כ 40 נגנים ושאלת האם את/ה רואה בעצמך אמנ/ית? הופנתה אליהם בכל ראיון. לא הייתה תשובה אחת וזאת למרות שמדובר במוסיקאים שפעילותם אינה מסתכמת רק בנגינת קונצרטים בהיכל התרבות, אלא פעמים רבות ביצירה רחבה מאוד. לאחר עיבוד הראיונות הגעתי לכלל מסקנה שהגדרתו של אדם אמן היא ראשית דבר דווקא פנימית, אישית. רק אחר כך, ניתנת ההגדרה על ידי הקהל הצופה בך, רואה את יצירותייך או טועם אותן. אין רע בהגדרה אָמָּן כפי שאין רע בהגדרה אוּמָּן, אלא אבחנה מקצועית בלבד. ובכל זאת מה בין אוּמָּן, אָמָּן ויינן?

שאלה פשוטה ומורכבת כאחת

שתיקתו של פלדשטיין לשמע ההערה אמרה מבחינתי הכל. כמי שנתפס בעיני כאחד מיחידת העילית של הייננים בישראל, פלדשטיין הוא אוּמָּן (Craftsman), בעל מלאכה שהתמחותו בעיסוקו גבוהה ביותר, ידענית ואף פילוסופית ורגשית אולם הוא אינו אָמָּן (Artist), אלא אם הוא יגדיר עצמו ככזה לפני שאחרים יגדירו אותו כך. שימו לב כי במניפסט אותו הוא מחלק בסמוך לדפי הטעימה הוא כותב "אני עושה", "אני מערבב" הוא אינו יוצר.

יש שיאמרו כי נחוצה תעוזה וחוצפה או אף סנוביזם קל כדי שאדם יגדיר עצמו אָמָּן, שכן יש בה משהו עילי, משהו מורם מעם, אחרים יאמרו כי הדבר ברור מאליו. במקצועות חומריים, כמו ציור ופיסול, ההגדרה אָמָּן צצה בקלות רבה (וברוב המקרים בקלות רבה מדי), אולם בייננות כמו גם בקונדיטאות, רקמה, נגרות, קשה יותר לייחס לכל אלו את ההגדרה אָמָּן והם נתפסים כאוּמָּנים. בדומה לקדישמן ששחזר את הכבשה שלו אלפי פעמים, גם היינן משכפל את היין שלו אלפי פעמים, אולם הוא מוגבל לבציר ותנאים דומים, אז במה נעוץ ההבדל?

ייננות היא עשייה שכל מטרתה היא התוצר הסופי לאחר חקר חקלאי, אנליטי, חושי ורגשי. התוצר הסופי, כל מטרתו היא הנאה, הנאה שגם אם היא מאפשרת לקיים סביבה דיון פילוסופי עמוק, היא רגעית וחולפת. לא כל שכן למשל פסל, ציור או כל דבר מוחשי אחר שניתן לבחון אותו בעיניים רבות וידיים רבות ולאורך שנים רבות כשהגורם המשתנה הוא המתבונן ורעיונות שהתפתחו בפרספקטיבת הזמן, או כפי שאמר הצייר / פסל אדגר דגה "אמנות אינה מה שאתה רואה, כי אם מה שאתה גורם לאחרים לראות".

האוּמָּן עושה יינות
אם כך, לדעתי האישית הקביעה האם אדם הוא אוּמָּן או אָמָּן ראשית כל באדם עצמו ואחר כך בסובבים אותו. פלדשטיין הציג יינות לבנים שהם מהשורה הראשונה של היינות הלבנים שטעמתי בישראל עד כה ובהחלט יוכלו להיכנס לפנתיאון היינות הגדולים של ישראל. אני שונא שאומרים על תינוקות שהם ברורים או לא ברורים, אבל עולליו של פלדשטיין, חלקם ברורים וחלקם היו לי ברורים פחות, אין זה משנה, כולם אתגרו את החושים, והעלו תהיות אודות הסגנון וההחלטות שנטל היינן בעשייתם. מעל לכל, היינות הלבנים הציגו עצמם ככאלו שניתן לשתות כבר כעת (למעט סוביניון בלאן 2015, אותו הייתי פותח לראשונה בעוד שנה ויותר) וגם כזה שאשמח לטעום בעוד 5-10 שנים ולבחון את התפתחותו. הציפייה שיצרו היינות הלבנים גבוהה מאוד.

יינות רוזה (רוזה גרנאש 2015 ורוזה קריניאן 2015) , עשו את שלהם גם כן והציגו יינות רוזה נהדרים, חדים שלא מתביישים להשתנות בכוס היין ולהפתיע לאחר 20 דקות עם טעמים וניחוחות חדשים. מרשים.

היינות האדומים (גילגמש 2014, אישתר 2014, גרנאש 2015) הקשו עלי. או אם להשתמש באנלוגיה הנכונה, האלים לא היו עימי כשטעמתי אותם. אלו יינות עם פוטנציאל התיישנות ארוך, בוטים בשלב זה, ועל אף שקטונתי, משהו בריח לא התיישב עם שום ידע שיש לי, למרות שאני בטוח שהאנליזה שפלדשטיין עושה ליינות טובה יותר משל מכוני בדיקה גדולים. אולי הם צריכים את הזמן שלהם להתאזן, אולם מעניין יהיה לטעום אותם שוב בהמשך.

אבי פלדשטיין, לחייך! אתה מביא עמך גישה אחרת לתעשיית היין הישראלית, כזו שאולי תעזור לנו, יחד עם עוד ייננים מוכשרים שעושים היום יין בישראל, לצעוד על מפת הזהות שכולנו כל כך מחפשים.