האביב היה ונעלם במהירות, הקיץ הצורב כבר פה, אגלי זיעה ראשוניים הביאו אותי לכתוב על משפחת המשקאות היותר מרעננים, מעניינים ומתאימים לאקלים המקומי ויחד עם זאת מהמשקאות המקופחים (ולא בצדק) בישראל.

היין המדובר הוא בעצם יין מחוזק (או באנגלית פורטיפייד ווין) כמשמעו הוא יין מחוזק באלכוהול. חביב ליבי וכבדי נקרא שרי פינו, בספרדית חרז, על שם העיר בה המשקה הטעים הזה התגלה ומיוצר - חרז דה לה פרונטיירה שבאנדלוסיה. איזור יפהפה וחם, בעיירה יבשה ומנומנמת בדרום ספרד. האזור מוקף בעיירות לבנות ציוריות, חביבות על התיירים, ריחות הים הקרוב מורגשים סביב- כל כך קרוב לים שממש אפשר לטעום את המליחות באוויר.

שרי לשרי 

שני סוגי השרי העיקריים שמהם התפתחו הסוגים האחרים הם שרי פינו ושרי אולורוסו. ישנם גם אמונטיידו, פאלו קורטדו וקרים. בארץ הרבה יותר נפוץ למצוא את סוגי השרי המתוקים והעשירים מאוד העשויים לרוב מפדרו-חימנס או מוסקט או פשוט אולורוסוס ממותקים אבל אני רוצה לדבר על שני הסוגים היותר יבשים וקלילים ומתאימים לשתיה פה, גם בגלל המציאות הקולינארית של נישנושים, אפרטיפים וסלטים וגם בגלל מזג האוויר הישראלי החם. לכן אתמקד פה בסגנונות השרי היבשים ביותר והנמוכים יותר באלכוהול שנקראים פינו ומנסנייה ואנסה להכניס את חיידק השרי היבש והקליל גם בכם.

השרי היבש מיוצר מעינב עיקרי שנקרא פאלומינו הגדל בעיקר בספרד ודרום אפריקה. ליצור יין רגיל. זן זה לא נחשב לזן אצילי במיוחד. הקליפה שלו דקה ביותר ולכן נרקב בקלות ויש צורך לקטוף אותו באופן ידני. בנוסף, יש בו רמות סוכר וחומציות נמוכים מדי ומה עוד שלתירוש הענבים שנעשה ממנו יש נטייה להתחמצן במהירות. להכנת שרי זה דוקא מהווה יתרון. זה מה שכל כך יפה בעולם היין או אולי בטבע, כמעט לכל דבר יש שימוש וכמעט כל חסרון אפשר להפוך ליתרון. ובמקרה של פאלומינו, למרות שהוא זן כ"כ בעייתי, בחרז הוא כוכב שמצליח לייצר סוג מאוד ייחודי של יין

שרי שרי ליידי

ועכשיו לתהליך הייצור הייחודי: לאחר תסיסת התירוש והפיכתו ליין הוא מחוזק בברנדי, ומועבר אל תוך חביות עץ אלון אמריקאי או קנדי, שהן יותר נקבוביות לעומת חביות צרפתיות, מה שגם משפיע על תהליך היישון. החביות ממולאות רק עד לכדי כחמש שישיות מנפחן, כך שנשאר מקום בחלק העליון של החבית, שיהיה מקום לשמרים להתפתח מעל היין. שמרים אלו מאוד ייחודיים לשרי ונקראים פלור. בכל סיור באזור, היננים יציגו בפניכם בגאווה את תהליך הייצור היחודי ואפילו ישאירו חבית אחת עם צד שקוף כדי שמבקרים יוכלו לראות את שכבת הפלור המפוארת. שכבה זו מכסה את פני הנוזל ובצורה מסויימת מונעת מחמצן להגיע אל היין (למרות שלא בצורה הרמטית ובשל זה יש ליינות אלו אופי מחומצן). לאחר מכן היין מתיישן עם הפלור בשיטה שנקראת סולרה בה מעבירים את הנוזל מחבית לחבית כך שבסופו של דבר כל בקבוק מכיל מידה מסוימת של יין מיושן (כחמש שנים) וצעיר. מסיבה זו, ליינות אלו אין שנת בציר ורק החביות עצמן מסומנות בזמן שמילאו אותן.

כך מייצרים פינו שרי. מנסנייה שרי היא בעצם סוג של פינו שחביות העץ שלו התיישנו בבודגות בעיירת חוף שנקראת "סנלוקר דה ברמדה" על החוף, ורוח הים העזה מעודדת את התפתחות שכבת הפלור העבה בצורה חדה יותר. מזג האויר הקריר מרשה לפלור להתפתח כך במשלך שנה שלמה. זהו גם סוג השרי הנמכר והחביב ביותר על הספרדים עצמם.

יינות אלו מבחינת סגנון דומים יותר ליין לבן מאשר ליין מחוזק טיפוסי. הם נוטים להיות נמוכים באלכוהול בין 15 ל 17 אחוזי אלכוהול, צבעם לבן חיוור, שקוף כמעט, יבש מאוד ועדין במיוחד, לרוב יש ניחוחות של שקדים, חימצון עדין וכשאני מריחה מנסניה טובה אני יכולה להשבע שאני יכולה להריח את הים, כמעט להרגיש אותו. בפה הוא לרוב חד ומרענן עם טעמים אגוזיים וחומציים שמרעננים את החיך כל לגימה מחדש ופשוט עושים חשק ללגום עוד. כשאני שותה פינו או מנסנייה מייד מתחשק לי קערת שקדים, זייתים ושאר פיצוחים (תנסו במרפסת ביום שימשי וגם אתם תתמכרו!). אבל עוד יתרון של יינות אלו זה שהם נוטים להתאים את עצמם לסוגי מנות רבות. מדגים מטוגנים ועד לעוף מוקרם. יש להגיש אותו קר מאוד ולחלוק אותו ביום / ערב קיץ חמים על הבלקון עם אנשים שאוהבים ואפשר כמעט להגיע לשלמות.

מון שרי
עוד יתרון ענק ליינות אלו הוא המחיר. יינות אלו נוטים להיות זולים יותר מיינות לבנים דגולים והרבה יותר קשה ליפול בהם מבחינת הבודגה או המותג. לא מייבאים לארץ מספיק סוגים / בודגות של פינו ומנסנייה ויש רק את הגדולים יותר. אני מצאתי באינטרנט חצי בקבוק (375 מ"ל ) של שרי פינו "וויליאמס אנד האמברט דריי סאק" ב-31 שקלים או בקבוק רגיל ב-51 שקלים. במחיר כזה אני לא יכולה לחשוב על אף יין כה מושקע, מיוחד, טעים ומעניין.

בקרוב אצא לחופשה בלונדון וברצלונה. שתי ערים אשר נותנות כבוד לא מועט לסוג יין זה. אפשר לומר שאנגליה כמעט בנתה את מותג שרי – אם בעבר בגלל הסוגים היותר מתוקים כמו פייל קרים וקרים, שהיו הכי מבוקשים (במיוחד בקריסמס). אבל בשנים האחרונות עם שיפור הקולינריה והעליה במספר המסעדות האיכותיות כמעט אין טאפאס בר בלונדון שמכבד את עצמו שלא יציע לך מגוון רחב של פינוס ומנסניות. גם בברצלונה, למרות שזה אזור הקוות והריוחות, ניתן להזמין בכל מקום משקאות אלו כי הם עובדים כ"כ טוב על כל הטאפאסים.

ובחזרה לארץ, אולי אם הצרכנים יכירו טוב יותר את הסגנון ויהיה ביקוש רב יותר,גם פה היבואנים יתחילו להביא סוגים נוספים ובודגות נוספות וטובות כמו הילדיגו ולוסטאו למשל.
אז מה אתם אומרים? מוכנים למשימה?