לפני כמה שבועות, לאחר שסיימתי הדרכה של קבוצה בצפון איטליה, המשכנו זוגתי ואני לפירנצה, על מנת לטייל כמה ימים באזור ולהכיר מקומות חדשים אליהם טרם הגעתי.
עם רכב שכור טיילנו בין עיירות עתיקות וכפרים ציוריים ובאחד הערבים הגענו לכפר קטן בשם פאליאריקיו (pagliericcio) לא רחוק מפירנצה, באיזור שנקרא קסטל סן ניקולו. בכל האיזור היפה הזה, שנמצא על שיפולי הרי האפנינים, פזורים כפרים קטנים עתיקים ושלווים, שנראים כאילו נלקחו היישר מסיפורי אגדות.
הכיכר המרכזית הקטנה של הכפר הייתה מלאה במכוניות עד אפס מקום, תופעה די חריגה בטוסקנה. היה ברור שיש פה משהו לא שיגרתי. מסוקרנים חיפשנו חניה, אך הכל היה מלא. לפתע ניגשה אלינו אישה מקומית ואמרה שאנחנו יכולים לחנות במקום שבו עצרנו. אמרתי לה שאני חוסם בכך כלי רכב אחרים. היא חייכה ואמרה שאני יכול להשאיר את מפתחות הרכב במתנע ולהשאיר חלון פתוח, "כמו שכולם עושים" אמרה. הבטתי מסביב ואכן חלונות המכוניות היו פתוחים. "מי שאתה חוסם אותו, יניע את הרכב שלך ויזיז אותו" היא הסבירה. כמה פשוט.
שאלנו מה האירוע שבכפר. האשה הסבירה שיש חגיגה מיוחדת בכנסיה, לרגל שיפוץ העוגב העתיק, ובסיומה יחגגו כולם בחצר הכנסייה, עם ארוחת בשרים על האש חופשית לכל. "נשמח אם גם אתם תצטרפו" הזמינה אותנו במאור פנים. לכזאת הזמנה קשה לסרב. הצטרפנו.
נכנסנו לכנסייה העתיקה שהיתה מלאה מפה לפה. על במה קטנה ישבו כומר ושתי נזירות ולצידם ניגן גבר מנגינה יפהפיה בעוגב הכנסייתי. הצלילים התמזגו בחשיכה שהחלה לרדת. לפתע פסק הנגן מלנגן ושקט מוחלט השתרר סביב.
לפתע שתי הנזירות קמו. הן החזיקו דפי נייר בידיהן ולתדהמתנו הרבה החלו להתפלל בעברית במבטא איטלקי כבד: "ברוך אתה אדוני אלוהינו בורא פרי האדמה" הקהל ענה בקול גדול "אמן". הנזירות המשיכו לקרוא מהדפים "ברוך אתה אדוני אלוהינו בורא פרי הגפן". הקהל: "אמן". הנזירות: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". ה"אמן" נשמע עוצמתי ביותר.
תמונה מתוך אתר: foter.com
מעולם לא ידעתי ולא שמעתי שבכנסיה קתולית נוהגים לברך ברכות יהודיות ובעברית. היינו מוכי תדהמה. ניכר היה שהקהל מכיר את הברכות העבריות. הנזירות התיישבו, נגן העוגב התרומם כשהוא אוחז בחליל צד וניגן "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". לא האמנו למשמע אוזנינו. הבטתי סביב, הקהל היה מרותק למנגינה.
בתום הנגינה קמו כולם ועשו דרכם לרחבת הכנסייה, שם כבר היו שולחנות ערוכים לצד מנגלים ענקיים שהעלו עשן. נשארנו בכנסייה, ניגשנו לנזירות, הצגנו את עצמנו ושאלתי אם הברכות בעברית הן חלק מתפילה נוצרית. "הו לא" צחקה אחת מהן והראתה באצבעה על הנגן, "בובי, הוא לימד אותנו".
הלכנו לעבר הנגן שניגב במטלית את העוגב, "סליחה" שאלתי באיטלקית, "אתה מדבר עברית?" הנגן השיב באיטלקית "כן, למה אתה שואל?" "כי אנחנו מישראל" השבתי והצגתי בפניו את אשתי.
הנגן צחק וענה בעברית "בטח שאני מדבר עברית, קוראים לי ראובן ענתי ואני גר במזכרת בתיה". בעודנו מדברים ניגשה אל ראובן אחת מהנשים שישבה בכנסייה, "תכירו את אראלה אשתי" אמר.
היינו המומים. שאלתי את ראובן איך זה שהוא, הישראלי היהודי, מנגן בכנסייה קתולית ואיך זה שהנזירות מברכות את הקהל בעברית.
"זה סיפור ארוך, יש לכם זמן?" שאל ראובן. הודענו לו שיש לנו את כל הזמן שבעולם. "אוקיי, אז בואו נאכל קודם עם כולם ואחר כן תבואו אתנו לבית שלנו שבכפר ונספר לכם" הציע ראובן.
"אתם גרים פה? לא במזכרת בתיה?" שאלתי. "חצי שנה פה וחצי שנה בארץ" היתה התשובה "אבל חכו זה סיפור ארוך".
רחבת הכנסייה הייתה מלאה בסועדים, כולם אחזו בכוסות יין ובצלחות עם בשרים שניצלו על המנגלים הגדולים. נראה היה שהמקומיים מכירים ומחבבים מאוד את ראובן ואת אראלה. כעבור זמן מה המשכנו ברגל לביתם. סיפרתי לראובן שהשארתי את הרכב עם המפתחות בפנים. "ברור, כולנו נוהגים פה כך" השיב.
הגענו לבית גדול, עתיק ויפהפה. ראובן סיפר שהבית הוקם עוד במאה ה 12. "במשך 100 השנים האחרונות הוא היה חצי הרוס, עד שהגענו אראלה ואני לפני 12 שנים, קנינו אותו ושיפצנו במו ידינו" סיפר. התפעלנו מהבית הדו קומתי היפהפה והזוג ערך לנו סיור קצר ברחבי הבית.
נכנסנו לסלון עתיק ויפה, ראובן פתח בקבוק יין מקומי, מזג לנו לכוסות והחל לספר על עצמו. הוא נולד בפירנצה בשנת 1940. עד גיל 5 הסתתרה משפחתו במערות ביערות טוסקנה וכך ניצלו מידי הנאצים. "כשהייתי בן 5 עלינו ממחנה עקורים בבארי (שבדרום איטליה) לישראל ושיכנו אותנו במחנה עולים בעתלית".
ראובן גדל בארץ, סיים צבא, התחתן עם אראלה ועבד במכון וויצמן שברחובות. הוא הקים את מוזיאון המדע שבמכון, את מוזיאון המדע בהלסינקי והיה שותף להקמת מוזיאון המדע בוושניגטון ובמקומות נוספים בעולם.
בקבוק היין הראשון התרוקן, אראלה פתחה בקבוק נוסף וראובן המשיך, "יצאתי לפנסיה בדיוק בגיל 60 והחלום שלי היה לקנות בית בטוסקנה בה נולדתי ולבלות בו כמה חודשים בשנה, יחד עם הילדים והנכדים".
הוא ואראלה נסעו לטוסקנה ובמקרה הגיעו לכפר פאליאריקיו. "שמענו שרוצים למכור פה מבנה חצי הרוס". הבית היה במקור מגדל שמירה שנבנה על צומת דרכים לפני כ 800 שנה. "חזרנו לארץ, הוצאנו את כל חסכונות הפנסיה שלנו וקנינו את המקום". ראובן הכין תכניות והוא ואראלה החלו במו ידיהם לשפץ את הבניין ההרוס ולהפוך אותו לבית מגורים.
"באחד הערבים ישבתי על המרפסת, לבוש עדיין בבגדי העבודה המאובקים והמלוכלכים וניגנתי בחליל הצד שלי" המשיך ראובן, "לפתע נשמעו נקישות בדלת". אראלה פתחה את הדלת וראתה מולה שתי נזירות שמתגוררות בסמוך לכנסייה העתיקה. "חשבנו שהן באו להעיר לנו שהנגינה מפריעה לשלוות הערב, אך הנזירות אמרו שהמנגינה מאוד יפה ושאלו אם אני מוכן לבוא ולנגן במיסה של יום ראשון שתתקיים בכנסייה". ראובן ענה להן שהוא ישמח מאוד, אבל יש בעיה.
"מה הבעיה?" שאלה אחת הנזירות. "אני לא נוצרי, אני יהודי והאם זה בסדר שדווקא יהודי ינגן במיסה?" שאל ראובן. הנזירה עשתה תנועה של ביטול בידה ואמרה "אלוהים מקשיב למוזיקה של כולם". וכך היה. ראובן ניגן במיסה ומאז הוא מלווה בחלילו את המיסה של ימי ראשון בכנסיית הכפר.
באחד הימים, בתום המיסה, שאל ראובן את הכומר המקומי מדוע לא מנגנים בעוגב העתיק שבכנסיה. "כי הוא מקולקל כבר למעלה מ 100 שנים ומאז הוא לא בשימוש" ענה הכומר, שהוא גם הפסיכולוג הראשי של עיריית פירנצה.
ראובן אמר שהוא מוכן לנסות ולתקנו והכומר נענה ברצון. "מצאתי מהר מאוד את הבעיה שהייתה בעוגב, תיקנתי אותו ומאז אני מנגן גם בעוגב וגם בחליל בכל המסיבות והאירועים של הכפר ושל האיזור". השמועה שבפאליאריקיו יש יהודי שיודע לתקן עוגבים עשתה לה כנפיים בכל טוסקנה וראובן מצא עצמו מתקן ומשפץ עוגבים ומוזמן לנגן בכל שמחה שיש במחוז.
"ואיך זה שהנזירות מברכות בעברית?" שאלתי.
בקבוק היין השלישי נפתח. ראשינו כבר היו סחרחר, "באחד הימים כשאראלה נסעה לארץ, הזמינו אותי הנזירות לסעוד אצלן יחד עם הארכיהגמון של טוסקנה שבא לביקור. נעתרתי ברצון ובאתי עם בקבוק יין טוב מישראל. השולחן היה מלא בכל טוב ולפני שהחלה הארוחה, עצמו הנזירות והארכיהגמון את עיניהם, הצמידו את כפות ידיהם לפני הפנים והחלו להתפלל. כעבור כחצי דקה פתח לפתע הארכיהגמון אחת מעיניו וראה שאני מסתכל בהם ולא מתפלל".
הארכי הגמון הפסיק מתפילתו והציע לנזירות שאולי ראובן, האורח, יתפלל ויברך בשפתו, "אני לא מכיר תפילות חוץ מכמה ברכות וזה מה שעשיתי" סיפר ראובן. הוא הסביר לארכיהגמון ולנזירות את פשר הברכות ולבקשתם הוא כתב את הברכות העבריות באותיות לטיניות. "הארכיהגמון אמר לנזירות שלדעתו זה יהיה יפה מאוד אם באירועים חגיגיים של הכפר, הם יברכו את הקהל בשפת הקודש העברית".
ראובן שאל אותם אם זה בסדר לברך בעברית במהלך תפילה נוצרית. הארכיהגמון של טוסקנה, שהוא איש הדת הבכיר ביותר של המחוז השיב לו בחיוך, "אלוהים מאשר ומקבל ברכות בכל השפות".
ראובן ואראלה סיפרו לנו שהיות והילדים והנכדים לא יכולים להגיע בכל השנה, הם הפכו את הבית העתיק והמקסים ששיפצו למלון כפרי קטן ובו 6 חדרים. "מפסח ועד ראש השנה אנחנו פה, מנהלים את המלון ומסייעים למטיילים שמגיעים אלינו ואז חוזרים למזכרת בתיה עד לפסח הבא".
השעה כבר היתה מאוחרת וכולנו היינו שתויים. ראובן ואראלה הזמינו אותנו ללון בביתם היפה. בבוקר כשהתעוררנו, ראינו שהשולחן הכפרי הענק שבחדר האוכל מלא במטעמי המקום. חוויה.
בימים אלה מוקרן בישראל סרט תיעודי שנקרא "3 אחים ומערה". הסרט הוא על ראובן (בובי – באיטליה) ושני אחיו שהסתתרו עם הוריהם בזמן מלחמת העולם השניה במערה ביער בטוסקנה וכך נותרו בחיים.
שם הבית / מלון של ראובן ואראלה – קאזה דל מאיו והאתר www.casameo.it
