אין ספק ש Vitis Aestivalis הוא סוג של חריג מוזר. ראשית, הוא נולד בהכלאה מקרית למדי של הגפן הידועה Vitis Vinifera ו Vitis Cinerea, גפן שהיתה מאז ומתמיד במזרח ארה"ב. החריגות מתבטאת באופן מאד בוטה קודם כל בתצורה, מדובר בגפן שהא ממש עץ, אשר בטבע מתנשא לגובה של יותר מ 10 מטרים, נושא עלים רחבים בממדים של עד 20 ס"מ, בעוד העינב עצמו קטן, 5 עד 14 מ"מ בלבד, כהה מאד, משהו בין סגול לשחור.
הזן השולט היום של עץ-הגפן הזה הוא Norton על שמו של חוקר צעיר Dr. D.N. Norton מווירג'יניה (יליד 1795) שקיבע את החריג הזה כבר ב 1820. ווירג'יניה? מסתבר שדווקא שם ייבאו במאות הקודמות זנים מאירופה בהסתמך על האקלים הדומה בצרפת, אולם אלה התקשו לשרוד עקב מחלות אמריקניות שונות שהכנות הצרפתיות לא היו עמידות להן. המעטים ששרדו שנים אחדות הצליחו לגדול באופן פראי וענביהן היוו מזון מועדף על... היונים, אשר פזרו את הגלעינים באשר לשלשו וכך נאחז עץ-הגפן באדמתה של וירג'יניה. ולא רק, במשך השנים זוהו צאצאים שקיבלו שמות כמו Virginia Seedling ,Cynthiana ואחרים הנמצאים גם במדינות אחרות במזרח ומרכז ארה"ב.
אבל מה שהתקבע הוא הנורטון, שכבר בשנת 1873 זכה ברוב חוצפתו במדליית זהב בתחרות בווינה ועוד נתון מעניין: פילוקסרה, אימת הגפן. הסתבר כי למרות ש Aestivalis הוא זן בעל עמידות נמוכה מאד לפילוקסרה, הרי שההכלאה שיצר ד"ר נורטון עם Vitis Vinifera הביאה לעמידות מצויינת כנגדה! הסתבר כי הזן האמריקני היחיד שהינו עמיד ביותר הינו Vitis Cinerea, בתנאי שהוא מהווה 75% בהכלאה. אגב, המשך הפצתו היתה שוב ע"י ציפורים, בעיקר פרושים ודרורים.
ד"ר נורטון השקיע הרבה בהכלאות של כמעט כל זן ידוע לצורך עמידות כנגד וירוסים ומרעין בישין אחרים, כך שקריאת הגפן על שמו ממש התבקשה. אז לכאורה, היה נורטון אמור להיות זן פופולרי בתפוצה עצומה. לא, כלל וכלל לא! הסיבה פשוטה מאד, הסתבר שהריבוי של הזן הינו קשה עד כדי לא-כלכלי. כבר במאה ה 19 ניסה האוראקול של התחום, Thomas Munson להגיע לריבוי סביר ומסקנתו היתה כי פחות מגפן אחת לאלף תוכל להיות בעלת התכונות הטובות של אחד מאבות ההכלאה שלה ובקיצור: לא! לאחר שנים רבות גם החוקרים הידועים של אוניברסיטת דייויס בקליפורניה הגיעו בדיוק למסקנה זהה. נורטון נפטר צעיר, בגיל 42, אך אז זכה כבר לראות בעלייה משמעותית בתפוצת הגפן שלו, עד ארקנסו מזה וטקסס מזה.
במיזורי התחיל ב 1848 יצרן בשם Jacob Rommel לבקבק יין נורטון. מישהו בשם George Husmann המשיך ויחד עם אחרים יצרו כבר 350,000 גלונים תוך שהם זוכים ביוקרה ובפרסים בתחרויות בעולם. ואז הגיע סוג אחר של "פילוקסרה", 'חוק היובש' האמריקני שהביא לחורבנה של תעשיית היין של מיזורי. ההתאוששות שם איחרה להגיע ורק בשנת 1965(!) רכשו Jim Held ואשתו את המבנה המקורי הישן של היקב. מתוך חלקת כרם של 2 דונם שהתגלתה לו הוא ייצר ייחורים לנטיעות נוספות והחל לייצר יין נורטון בשיטות בורדו קלאסיות עם תסיסה ספונטנית וללא התערבות בתהליך. סוג של סבלנות שנבנתה בימי היובש ההם.
בשנת 1989 מעגל הנורטון הגיע לסגירה נוספת, בווירג'יניה, ע"י אחד בשם Horton שרכש כנות מאותו Held ממיזורי ובקבק יין ראשון כבר ב 1992. ואז, גברת בשם Jennifer McCloud שמעה סקירה שלו, התרשמה מאד ובהיותה הבעלים של חברות אחדות חלמה גם על יקב. וכך, בסיכומו של תהליך מעניין היקב שהקימה וקיים גם היום בשם Chrysalis Vineyards היה ליצרן הגדול ביותר של יין נורטון. הגברת נחושה ביותר, "The real American grape" היא קוראת לנורטון ואפילו רשמה זאת כסימן מסחרי.
ב 2010 כתב Todd Kliman את הספר Wild Wine המספר את קורותיו של הנורטון, אם תרצו זו סגירתו של מעגל נוסף בחייו של היליד האמריקני המוזר והמעניין הזה.
נו – ואחר כל הדברים האלה, איך היין? 'אנשי הנורטון' יודעים כי עם הזן הזה קשה מאד להגיע להבשלה פנולית ולצבע המעיד על גוף מלא. עם נורטון, הם אומרים, זהו סוג של קליק, כשגם ללא הבשלה מלאה מתקבל יין הממלא את הפה בטקסטורה בולטת. אנשי יין רבים משווים אותו לזינפנדל בתכונות התבלון והעוקצניות שלו, אך לנורטון צבע עמוק הרבה יותר. בתבלון מבחינים בפירות שחורים, קפה וגם שוקולד והתחושה בפה נעה מחדות וחספוס ועד עגול-חלק מלא. בקרב מומחים רבים שוררת ההתייחסות שאני מכנה 'אפקט הכוסברה', לאמור: מאד אוהב, או ממש מתעב. ו Jennifer McCloud הנ"ל אומרת 'אנו פועלים ברצינות מלאה להחזיר לגדולה את הזן ההיסטורי שלנו למעמד מוביל בעולם'. כמעט הכל מסכימים כי ליין יש יכולת התיישנות של שנים אחדות בבקבוק בעיקר עקב החמיצות הבולטת והטאנינים שלו.
רשמתי לנסות בפעם הבאה במקום המתאים. וכבוד למשמרי ההיסטוריה האמריקנים!
