בעשר השנים האחרונות לא ביקרתי באירועי יין גדולים, טעמתי מעט יינות ישראלים והתמקדתי בעיקר ביינות עולם ישן בוגרים, עם חברים במפגשים קאמריים.
לפני כשבועיים, פגשתי את האיש והענבים, שאמר לי בקולו הווקלי ובאינטונציה כל כך מוכרת – "למה לא תבוא לבית פתוח בשישי ותראה מה נשתנה בעשור שנעלמת? " אותגרתי לבית פתוח יינות ישראלים 2018 באיש ענבים החדש, ולכתוב על התרשמותי – מעין מה נשתנה בשנים שלא הייתי כאן.
בית איש הענבים החדש נמצא בחצרות יפו, והוא ללא ספק קפיצת מדרגה מודרנית בהשוואה לקודמיו. עם זאת, נשמרה התחושה היפואית בסגנון המבנה, וכמובן רוח הנינוחות שאפיינה תמיד את המקום הזה. הטעימה בסגנון "בית פתוח"- דהיינו בוא מתי שנח לך וטעם בקצב שלך, מה שתרצה, במהלך כמה שעות בשישי בצהרים - כללה 27 יינות ישראלים מבציר 2018, לצד כיבוד נדיב שכלל גבינות קשות, ירקות ולחמים.
לקראת צהרים, התחילה הטעימה להתמלא באנשים, קהל חובב יין, מתחילים ומתקדמים יותר, חלקם מכירים היטב את היקבים ובאו ללמוד איך הבציר החדש, חלקם מתחילים שמכירים מעט יקבים ובאו להכיר עוד. שוחחתי עם כמה מהם והחלפנו דעות על היינות שנטעמו. פעם, כשהייתי בא לטעימות הללו, הכרתי מחצית מהקהל והפעם לא הכרתי איש. הקהל השתנה, אבל הפרופיל נשאר דומה. מה שחשוב זה שככל שנקף הזמן היין עשה את שלו ומצב הרוח התרומם וכך גם הווליום של השיחה וההנאה.
אז מה נשתנה באוירה מקום וקהל? בעיקר המקום (venue). כל השאר נשאר דומה ומסתבר שנוסחה מנצחת של אנשים שבאים לטעום יין ולתפוס שיחה לא מחליפים. הקהל כיום דומה מאוד לפרופיל של אז – רק שהדמויות התחלפו. זמן עמד מלכת.
יינות ישראלים 2018 (2.0), מה טעמנו?
רשימת היינות כללה 25 ביינות אדומים ושני לבנים מ-21 יקבים שונים (ראו רשימה). במנעד הרחב הזה, ניתן לומר שלפחות באדומים, מה שנטעם מייצג בצורה טובה, אם כי לא מלאה (כי יש יקבים שלא יוצגו כאן) , את היין הישראלי העכשווי. חלק מהיקבים ותיקים מספיק כדי שאוכל להשוות ליינות שלהם מלפני עשר וחמש עשרה שנה, ולעמוד על כמה תובנות.
בלבנים –שני יינות. סומק הדרך הלבנה עם חמיצות טובה, טעים, תמורה למחיר גבולית. וילה ויהלמה מינרליות טובה, אבל שימוש מופרז בעץ, שקיויתי שכבר לא נראה בימינו.
מתוך האדומים כמה רשמים:
כמה יינות מפתיעים ומרעננים כללו את הגראנש אדום של ויתקין שבהחלט נאמן לקו של היקב, עם תיבול עשבי נהדר באף, ופה נעים עם רמזי פלפל. האלקוש של דלתון מצא חן בעיני, עם אף מתובל, פלינט-אקליפטוס, וסיומת ארוכה טובה, מאוזן. גם הסוד, פטי ורדו של יקב שילה טעים ונגיש כבר כעת, עם חמיצות טובה, גוף בינוני ואורך מפתיע. הנוביליטי של פייב סטואנס (למה צריך שם באנגלית ליין ישראלי?) הוא יין עם ייחוד, אף ירקרק של קברנה פרנק וגוף בינוני מלא. האשרה היה מטובי היינות בטעימה, עם גוף מלא, חמיצות ואיזון טוב, נסו אותו ותווכחו בעצמכם.
בגזרת הותיקים מצאתי לשמחתי קונסיסטנטיות ועשייה טובה בהחלט. הפלם קברנה והברבדו, עשויים טוב, ודומים להפליא למה שזכרתי מהם. הברבדו מדוייק ונכון, אם כי לא מרגש, והפלם קצת צעיר כעת עם עץ שצריך זמן להתרכך, אבל עשוי היטב. לא ממש כוס התה שלי, אבל ייננות טובה. הקסטל גרנד וין, שלא טעמתי עידן ועידנים, נמצא כעת בפאזה צעירה מאוד, ולמרות שכרגע הליקר וחמימות פרי מאפילים, ניתן לחוש בפוטנציאל. היינות של מרגלית הם פלא בעיני, תמיד אותו סגנון, עשיה מוקפדת ובנויים ליישון. הקברנה פרנק שלהם תמיד המועדף שלי, בגלל הירוק באף, האניגמה עשוי היטב עם חמיצות טובה, והקברנה סוביניון היה אחד מהיינות הטובים והמאוזנים בכל הטעימה למרות שרחוק מאוד משיאו וידרוש כמה שנות יישון.
ולסיום, תמורה לכסף. סליחה שאני נוגע בחומר הנפץ. אחת הבעיות הקשות שיש לנו כאן במדינה זה יוקר המחיה, שניכר גם במחירי היינות. השאלה היא – איך היינות הישראליים מול יינות חול שנמכרים בארץ? ממה שטעמתי כאן, לצד כמה יינות שאולי מצדיקים את מחירם, יש לא מעט שלא מציעים ערך מספיק גבוה מול מה שמציעים המיובאים. בעיה.
תובנות
היינות – שיעור היינות שעשויים היטב עלתה, ויש כיום פחות יינות "אקספרימנטים" מבטעימות עבר, פחות עץ! (תודה, אבל עדיין יש מקום להוריד רמות קליה), פחות תיקוני חומצה קיצוניים, פחות יינות מתוקים מדי ובשלים מדי או ממוצים מדי. הרושם הוא שהתעשייה התבגרה והתייצבה, וניתן לראות יותר יינות מאוזנים גם אצל יקבים צעירים או קטנים יותר, לצד כמה שעדיין מנסים יותר מדי.
לסיכום אומר שהעיקר הוא שאין תחליף לאנשים טובים, שיחות עם חברים חדשים שבאים להנות, ובטח לא מזיק שאנחנו מתודלקים ביין. היה נחמד לחזור. תודה.
