צילום מאתר foter.com

ברוסיה, כך למדתי באותו יום, מסתיימת שנת הלימודים בסוף מאי. למדתי זאת כאשר שאלתי את המדריכה שלי מדוע, לעזאזל, מסתירים ממני בימת ענק, ועליה תזמורת ומקהלת ילדים מרשימה, ומסך המקרין סרטים מצוירים על כנסיית וסילי הקדוש. לא כך דמיינתי את ביקורי בכיכר האדומה, שהרצון לבקר בה התעורר בי בגיל כה מוקדם, עד שלא עולה בידי למצוא הסבר הגיוני לכך שנדרשתי ליותר מארבעה עשורים כדי להגיע שמה.

נדמה לי, אך איני בטוח, שזה החל כאשר קראתי, אי-שם באמצע שנות ה 70, בכתה ג' או ד', את סיפרו של בוריס פולבוי - "הטייס הקיטע", בתרגום ארכאי מאוד, פרי עטה של פלונית, חנה עירונית. בעידן הוויקיפדיה נראה שקל יותר לכתוב טורים: לא באמת זכרתי כעת כיצד נקראה המתרגמת. אבל אני זוכר את הספר. ואיך, איך אפשר לשכוח את סיפורו המדהים של טייס הקרב הסובייטי, שמטוסו הופל, שזחל בשטח האויב הנאצי עד שהצליח לחזור ולחצות את קו החזית, שחזר לשרת כטייס קרב אף ששתי רגליו נקטעו, ושהפיל יותר מטוסי לופטוואפה כטייס קיטע (שבעה, מהם שניים בקרב קורסק המהולל) מאשר כטייס בעל זוג רגליים בריא בתכלית?! איך אפשר להיות ילד שקורא כזה ספר ולא לרצות להיות גיבור ברה"מ?!

ההתעניינות בגיבורי ברה"מ (אותו טייס, אלכסיי מארסייב, זכה בעיטור הנכסף ב 1943), ובברה"מ עצמה, ובצבא האדום ובמלחמת העולם השנייה, לימדה אותי גם על מצעד הניצחון שחתם את "המלחמה הפטריוטית הגדולה", המצעד שבו צעדו בסך ונסעו בכיכר האדומה לא פחות מ 40 אלף אנשי צבא, בכמעט 2000 כלי רכב צבאיים שונים.

המחשבות הראשונות שלי על הכיכר היו כנראה כרוכות באותו מצעד. כילד, לא הצלחתי ליישב את הסתירה בין הגדולה הבלתי נתפסת שלו ושל הניצחון ההרואי שסימל, לבין מה שהייתה ברה"מ בשנות ה 70, או נכון יותר, בינם לבין האופן הפשטני משהו שבו חונכנו אז לתפוש אותה – דיקטטורה רודפת רפיוזניקים ומחמשת צבאות ערב, חורשת מזימות, סותמת פיות ומפירה את הכללים כדי לנצח ספורטאים אמריקנים. דווקא משום כל זאת, הכיכר הפכה עבורי לאתר שמאוד רציתי לנעוץ סיכתי במיקומו על המפה. ברם, באווירה הזו לא יכולתי לדמיין עצמי מבקר בה בעיצומו של מצעד הניצחון של 24 ביוני, 1945.

לא ולא. לדמיוני נדרשה סיטואציה אחרת.

מי שתרם באורח שאין דומיננטי ממנו לעיצובה היה יוצר וזמר צרפתי, ז'ילבר בקו, שאחד משיריו, "נטלי", נפתח בביקור באותה כיכר. הכיכר הייתה ריקה בשיר הזה, ולבנה, כאשר "השלג פרס על-פניה שטיח", ולמדריכה שלו היו שיער בלונדיני וחברים סטודנטים שאותם פגש בחדרה אחרי שהיא סיפרה לו, "במשפטים קודרים", על מהפיכת אוקטובר. ואז כולם שתו ורקדו הרבה, ואז כל החברים פינו את החדר, ובקו והמדריכה עשו את זה (כך לפחות הוא רומז), ומאז נדמו לו חייו ריקים מאוד, וממלאת אותם רק הציפיה ליום שבו יוכל הוא, בתורו, לשמש כמדריך עבורה, בפאריס. הוא יודע, כך שר, שיום זה בוא יבוא.

אף שלא היו לי כל ציפיות לאורגיית שתייה וריקודים עם סטודנטים סובייטיים ו/או לסקס מזדמן עם מדריכת תיירים, לא היה בעיני מעשה טבעי יותר, כאשר סוף סוף, לפני שנים אחדות, נקרתה בדרכי ההזדמנות לבקר במוסקבה, להזמין לי אחת. אולגה (סטראוטיפי, אבל זה היה שמה...) הייתה נערה חביבה, ואפילו היה לה שיער בלונדיני, אבל כל דמיון לחוויית הביקור שדמיינתי שנים רבות, אותה חוויה בהשראת בקו, הסתכם בזאת.

אולגה, תומכת נלהבת של ולדימיר פוטין, ילידת 1991, תוצר של הפדרציה הרוסית ולא של רוסיה הסובייטית, ומורגלת יותר בישראלים שמבקשים לראות בתי כנסת, מאלה שרצו פעם להיות גיבור ברה"מ, והמסוגלים לזהות באופן עצמאי כי האיש המפוסל הרכוב על סוס מפוסל בשולי הכיכר האדומה, הוא המארשל ז'וקוב. היא לא הכירה את שיריו של ז'ילבר בקו ואף לא הבינה את הצורך הנפשי שלי שהכיכר האדומה תהיה ריקה ולבנה כשאבקר בה.

הכיכר, היא הייתה הומת-אדם באותו יום של סוף שנת הלימודים, שאף היה היום החם ביותר שנרשם במוסקבה בחודש מאי במאה השנים האחרונות. במרכזה עמדה הבמה, עם התזמורת והמקהלה והמסך שהקרין סרטים מצוירים שבמערב אין מכירים אותם, והסתירה את כנסיית וסילי הקדוש. אולגה ואני, במקום שנשתה שוקו חם בקפה פושקין (כמו שעשו בקו והמדריכה שלו, לפני הסטודנטים והסקס), הלכנו לאכול גלידה ב"גום".

צילום מאתר foter.com

לאחר שנפרדנו, הלכתי לשוטט לבד ברחוב ארבאט – שגם הוא המה תיירים ונאנק תחת חום בלתי סביר בעליל, וחלפתי על-פני סניף מקומי של מק'דונלד'ס. הסניף הזה החזיר אותי לתקופה אחרת ולכיכר אחרת, לטייס אחר, שעד היום צועד היטב על שתי רגליו.

1987. סוף מאי גם כן. יום או יומיים לאחר שאני יורש, בהתרגשות גדולה, את כס עורך חדשות החוץ הגל"צי מחברי ומורי הטוב, ניצן הורביץ. עלי לסקר אירוע בלתי נתפש: מתיאס רוסט, טייס גרמני צעיר, בן גילי, שם את הצבא האדום ללעג ולקלס, כאשר הוא מצליח להטיס מטוס ססנה קטן מהלסינקי עד לכיכר האדומה ולהנחיתו בה. העולם נדהם. קצינים סובייטיים רמי-דרג מודחים. האירוע משמש כזרז (שולי, אומנם) להאצת הרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב ולהתחממות היחסים עם ארה"ב. רוסט נעצר, נשפט, מורשע, נכלא וזוכה בחנינה כמחווה של רצון טוב למערב. על רבים מהאירועים האלה אני מדווח ברדיו, גם על הפרסטרויקה והגלאסנוסט. סוף התהליך של אותן שנים ידוע – ניסיון הפיכה ריאקציוני נכשל ומחיש את קיצה של הישות שבה שלטו המפלגה, הפוליטביורו, והק-ג-ב.

מעט מוקדם יותר, בינואר 1990, מספיקה עדיין מק'דונלד'ס לפתוח את סניפה הראשון בברה"מ.

רחוב ארבאט. סוף מאי. ליד מק'דונלד'ס. בחום האימים השורר שם, קשה לי לדמיין מלחמה קרה, גיבורי ברה"מ, שנסונים צרפתים, מדריכות תיירים סקסיות, כיכר אדומה שהלבינה משלג. הקושי לדמיין זאת יימשך. מרגע שהסיכה ננעצת במפה, חוויית הביקור האמיתית הופכת להיות התמונה שתשוב לדמיין פעם אחר פעם וחוויית הביקור הזו היא של מוסקבה אחרת, זו שלא ניתן היה לדמיין בשנות ה 70.

מוסקבה שבה אתה יכול להסתובב עם דרכון ישראלי, או אמריקני, ולאכול ביג מאק.
לפחות בינתיים.