הנה סיפור שלי, יד ראשונה, אמיתי לחלוטין: מטיילים בלואר בעונת הבציר והדרך משובצת בשלטים של יקבים קטנים המזמינים לטעום. באחד מהם עצרנו. רעש מנוע עצום הוליך אותנו אל מתקן גדול שבו פעל המנוע הרועש ורצועה ענקית שהניעה אשכולות אל מיכל נסתר כלשהו. האיש דומם את המנוע הרועש והנחה אותנו להכנס דרך הבית, שם אשתו הקטנה – התואמת את בעלה הקטן עם זקן-הרצל ארוך – תטפל בנו. נכנסנו, פגשנו בקטנה שכמובן לא ידעה מילה באנגלית אבל הסתדרנו והגענו לחדר מאחורי הבית, קטן ונקי ויפה ובו 4 חביות עם ברז, בקבוקים ריקים למילוי וגם בקבוקים פקוקים לרכישה. טעמנו מכל חבית, נהננו מאד מכל 4 היינות והחלטנו לרכוש 2 בקבוקים פקוקים של יין מהחבית שאהבנו יותר. לחדר נכנס גם זוג צרפתי צעיר עם מיכל של 5 ליטר, לטעום ולמלא לארוחה המשפחתית שלהם. אכן, אוטנטיות במיטבה ובהתאם היתה גם הציפייה ללגימת היין בערב. היין קורר ובערב פתחתי חגיגית את הבקבוק. בקצרה: שום תכונה של היין לא דמתה לזו שטעמנו רק שעות אחדות קודם לכן ביקב הקטן! מאומה! הניחוחות, הארומות, החבית, הטעמים... היו כלא היו! מה למדתי מזה?
"הטיית המקום". מה שעשתה הסביבה היפהפיה והאוטנטית ביקב לא שוחזרה כלל במרפסת המלון. איזושהי פסיכולוגיה עשתה את שלה ובהחלט הטתה אותי, אין דין חווייה אוטנטית כדין לגימה במרפסת המלון.
מסתבר שגם הבטחון בטעימה עיוורת בשיפוט עלול להיות מוטה ומהווה נושא למחקרים בשנים האחרונות והטיות שונות נחקרות באופן מדוקדק על מנת לאושש או לבטל הטיות בלתי מודעות. דוגמא פשוטה היא המושגים והמינוחים בשפה שבה משתמשים, היכולים ליצור שוֹנוּת גדולה למדי בין השופטים בפירושן של הגדרות ותיאורים, עד כדי כך שמחקרים מכנים זאת "...אחד המכשולים העיקריים המונעים שיפוט אובייקטיבי...".
הטיות נוספות אינן נוגעות לשיפוט אלא לדעה הכללית על יין מסוים הנטעם על ידי אנשים באירוע, במסעדה וכו'. ההטייה המובנת מאליה היא הטיית המחיר. "ברור" לכאורה שיין במחיר גבוה הרבה יותר מהאחר הינו "בטח" טוב יותר, לא? לא! ובאמת, קבוצות אנשים במחקר קיבלו יינות עם תגי מחיר שונים ובאופן מובהק קבעו כי היקרים היו הטובים – אלא שהחוקרים קבעו את המחירים... ויינות פשוטים עם תג מחיר גבוה זכו באופן גורף להערכה גדולה יותר…
הטיית התווית – אין ממש צורך להסביר, נכון? 'איזה יין זה, בחיים לא ראיתי כזה, לא שותה!' כך הגיב פעם חברי לנוכח יין נביולו מצויין מפיאמונטה. הוא לא הכיר נביולו ולא פיאמונטה וחיפש תווית מוכרת כמו קברנה סוביניון, מרלו. אבל נביולו? הסברי לא הועילו. וגם התווית האחורית משפיעה, "סיפור היין" עושה את שלו (אם קוראים, כמובן). ואז, כמובן, אני נזכר בסיפור האירוע הידוע של הברון אדמונד רוטשילד שהגיש לידידיו הצרפתים יין עם תווית של שאטו מוטון רוטשילד וכולם התמוגגו ושאלו אותו 'נו? מה אתה רץ לראשון לציון?' – אך היין היה קריניאן מהיקב בראשון לציון. כך רצה לחנך את חבריו כי אפשר להפיק יין טוב גם בארץ הקודש.
הטיית הבקבוק – כן, גם לבקבוק יש נוכחות רצינית בהטייה של הלוגם המצוי. הצורה, הצבע, המשקל, תבליט אופייני ליין או ליקב – אלה עושים את שלהם ומהווים הטייה ידועה.
הטיית האזור – קבוצות נחקרים העדיפו באופן מובהק יינות שנכתב בתווית שהם מאזור יין המוכר להם, ללא קשר לטיב היין. יינות מאזור מעולה אך לא מוכר זכו להערכה נמוכה!
הטיית הציפייה – מבקרי יין בארה"ב טעמו יינות שנאמר להם כי הם מקליפורניה ומניו ג'רסי – אבל למעשה היו בדיוק להפך. כל המבקרים ציינו את "קליפורניה" גבוה יותר משמעותית...
הטיית הסביבה הקרובה – בטעימת מבקרי יין נוגנה מוסיקה ברקע. החוקרים החליפו את סוג המוסיקה בסבבי טעימות אחדים וראו הבדלים מובהקים בציונים של אותם יינות בדיוק! יש, אם כן, הצדקה מלאה לתקנות ה OIV הדורשות שקט נטול מוסיקה באולם השיפוט!
ודעות מוקדמות, האם הן משפיעות על שיפוטנו?
יין ארטיזנלי מול יין "רגיל" – הסתבר כי הארטיזנלי זכה לציונים גבוהים יותר ללא קשר לטיבו! הטועמים "ידעו" כי ארטיזנלי פירושו ייחודי, עושה היין הינו "טיפוס מיוחד" שאינו הולך בדרך הרגילה וכו'.
יין מעינב ידוע ופופולרי – אנשים רוכשים מלבק 'רק ארגנטינאי', סוביניון בלאן 'רק מניו זילנד', וכו'. עד כדי כך התקבעה אצלם התודעה של יין שהפך למייצג של מדינה. אבל השיא, שימו לב, שוב מקרה אישי ואמיתי: חבר של חבר (גילוי נאות: נאמר לנו מראש שהוא פלצן ידוע...) הצטרף אליו למפגשנו ובין היתר הגיעה השיחה ליין. 'אני', הוא הצהיר באופן פומפוזי, 'נמאס לי מזמן מהשרדונה הזה שכל העולם מייצר. הפסקתי לחלוטין ואני קונה רק… שאבלי!'... מודה, היה לי תענוג מיוחד לראות את תגובתו כשהסתבר לו מה זה שאבלי.
אז ללא הטייה ודעה קדומה הבה נלגום תמיד יין ראוי בגביע!
