זהו סיפורו של היין הצרפתי בזמן הכיבוש כפי שמתואר בספר המטלטל Wine & War  מאת בני הזוג Don and Petie Kladstrup. זהו סיפורם המהמם של אנשי יין מול המגף הגרמני, כיצד פעלו באומץ ובנחישות בין טיפות הארס של הממונים הגרמנים.

פרולוג ראשון
משנת 1940 היה Ernst Kühnermann מפקד נמל בורדו. ב 1945 היה ברור כי בהינתן הוראה מברלין הוא יורה להרוס את הנמל בטרם הנסיגה הגרמנית. זו היתה דאגתו הגדולה של Louis Echenauer. מי שכונה "מלך בורדו". הוא ניסה לשכנע את Kühnermann שלא לעשות זאת. הוא הזמין את המפקד הגרמני שאהב מאד אוכל ויין והיה סוחר יין, לצהרים. באותו יום, כמו בפעמים רבות לאורך השנים האחרונות, הם סעדו במסעדה שבבעלותו של Echenauer: Le Chapon Fin. המסעדה קיבלה הקלות רבות כולל יין דגים ובשר ללא תקצוב, על מנת שתארח את הקצונה הגרמנית. כשהגיעה ההוראה מברלין Kühnermann ממש לא רצה למלאה וחשב כיצד לפעול. אולם, באופן מדהים, אחד מעוזריו שחלק עמו את דעתו פוצץ את המבנה שבו אוחסנו הנפצים המיועדים להרס הנמל. 15 חיילים גרמנים נהרגו, הפיצוץ נשמע ברחבי האזור, הנמל ניצל – והגרמנים ייחסו את הפיצוץ למחתרת!

והאפילוג:
יום שלישי 5 במרץ 2013. קבוצת סיור בורדו של איש הענבים יוצאת בערב מהמלון. הננו צועדים בנחת ברחובות בורדו לאחר יום סיורים ומגיעים בשעה היעודה לארוחת ערב עטורת מישלין, במסעדת היוקרה הידועה והוותיקה - "Le Chapon Fin"...

פרולוג שני
1940. הצעיר Bernard de Nonancourt עבד עם אחיו ובני דודיו במרתף של בית השמפניה Delamonte כשקבוצה גדולה של חיילים גרמנים פרצה פנימה ומפקדם הודיע כי הוא פועל בשמו של הפילדמרשל הידוע גרינג וצעד בראש חייליו ל Salon. ברנארד זכר במיוחד את הארגזים של בציר 1928 שנשדדו עבור גרינג הידוע לשימצה.

והאפילוג הלא יאומן:
יום שישי 5 במאי 1945. דלת הפלדה הכבדה והמשוריינת לא נכנעה לכל האמצעים המכניים. הוחלט להפעיל מטען נפץ גדול והוא הצליח לכופף אך במעט את הדלת, כיפוף שאיפשר ל Bernard de Nonancourt, סמל בן 23 משמפיין, להידחק פנימה. מה שראה הותיר אותו המום. מולו היה אוצר שרבים היו מוכנים למסור נפשם עבורו – כחצי מיליון בקבוקים של מיטב היינות שיוצרו אי פעם, משאטו לאפיט רוטשילד, שאטו מוטון רוטשילד, לאטור, שאטו ד'איקם, רומנה קונטי ואחרים. המארזים מילאו את המערה עד אפס מקום והותירו בפינות מרווחים בהם היו ארגזי קוניאק ופורט נדירים, רבים מהם מהמאה ה 19.

אבל מה שתפס בעיקר את תשומת ליבו המם אותו לחלוטין – מאות ארגזים של שמפנייה מבית Salon. חמש שנים קודם לכן, כשהוא בן 18, ראה בכאב לב כיד חיילים גרמנים מגיעים לכפר הקטן Mesnil-sur-Oger ושודדים ארגזי Salon מהמרתפים. והנה כעת, ממש מולו, ניצבים המערמים העצומים של אותם ארגזים שדודים. הלם, לא פחות. עד היום ההוא כלל לא ידע על המערה באתר קן הנשרים של היטלר והצמרת הנאצית, אלא שאז פנה אליו מפקדו כשהוא אומר לו "אתה, Nonancourt, אתה משמפיין, יודע מספיק על יין, בוא איתי". שם למעלה, הוא הצביע לגובה על פסגת קן הנשרים, ישנה מערה שהיא מרתף היין של היטלר וחבריו ובה אוחסן האוצר של היינות השדודים של צרפת. אנחנו הולכים להחזיר אותו – ואתה הממונה על הביצוע החל מרגע זה! והנה כעת מצא עצמו מלטף את המגנומים הנדירים מחד – ומאידך מגחך לנוכח אלה עם התווית המאד-מאד מיוחדת "Reserved for the Wehrmacht". כל התיבות והבקבוקים הורדו בעבודה קשה על יד אלפיניסטים צרפתים על גבי אלונקות. ברנרד היה במעין הלם מתמשך כשראה אותן. הוא רץ לטנק שלו וביקש להעלות אליו את האלונקה הראשונה שהורדה מהצוק. עיניו השתאו לנוכח לאטור 1929, מוטון 1934, לאפיט 1937. אבל הוא פתח ושתה עם חבריו לטנק את השמפניה "שלו", Salon 1928 ברגע בו הונף דגל צרפת על קן הנשרים!
***
הספר הפנטסטי Wine and War שכתבו בני הזוג Don and Petie Kladstrup החל במקרה. הם היו בלואר בראיון עם Gaston Huet מ Vouvray על התנגדות בעלי היקבים באזור לכריית מנהרה עבור הרכבת המהירה TGV. ההתנגדות נבעה עקב החשש הגדול לפגיעה בכרמים ובמנהרות היקבים שבהן אוחסנו היינות. Huet היה אז ראש עיריית Vouvray ועמד בראש המאבק. הרעש והרעידות מהרכבת יהרסו את מאות אלפי הבקבוקים שלנו, אמר. ברגע מסויים ביקש את סליחת בני הזוג, יצא ושב לאחר דקות אחדות עם בקבוק וגביעים. הוא מזג מהבקבוק שהיה ללא תווית והיה מכוסה בשכבות אבק וקורי עכביש באומרו הנה הסיבה מדוע אנחנו מתנגדים. היין (Vouvray, כאמור) היה זהוב מבריק, מעולה ולדעת בני הזוג ייחודי בהחלט. הם נכשלו בהערכתם מאיזו שנה היין ו Huet הפתיע אותם: 1947, ככל הנראה היין הטוב ביותר שעשיתי. האם טעמת יין טוב יותר, שאלו. כן, אמר Huet שהיה בן יותר מ 80, פעם אחת בלבד. זה היה כשהייתי שבוי מלחמה בגרמניה; והוא החל לספר סיפורים מדהימים כיצד הוא וחבריו שרדו במחנה השבויים עם כמויות מזעריות של יין. זה היה יין פשוט, הוא סיפר, אבל היחיד שהיה לנו 5 שנים והוא היה פנטסטי!

הסיפורים הובילו לאנשי יין רבים וסיפוריהם הבלתי יאומנו הוליכו לספר המיוחד הזה. הנה אחדים מתוך האירועים שכולם מיוחדים וחלקם ממש בל ייאמנו, סיטואציות שרק מלחמה כזו ורק אנשי יין צרפתים יכלו לזמן, סיפורי המאבקים לשמירתם והצלתם של יינות האוצר הלאומי הצרפתי – בורדו, בורגון, לואר, אלזאס ובעיקר שמפיין. אנשי יין ידועים נאלצו להתמודד באופנים שונים מול השוד וההחרמה של הגרמנים כמו גם מול מצבם האישי. כך, עבור הרוטשילדים היהודים הפתרון היה להימלט ולהשאיר את האחריות בידי אחרים; Henry Jayer מ Vosne-Romanee בבורגון שימש היין לסחר חליפין עבור מזון הנסיך Philipe Poniakowski מ Vouvray קבר את היינות המעולים ביותר כבסיס להתחלה חדשה לאחר המלחמה.

חבורה של ההנהגה הגרמנית הגיעה מעולם היין, כך למשל שר החוץ ריבנטרופ ופרנץ פון פאפן וכך גם מי שמונה להיות מפקד נמל בורדו, Ernst Kühnemann שהיה סוחר יין ושהה פעמים רבות בבורדו. על כן כינו אותם חלק מהצרפתים "סוחרי יין במדים". הגרמנים ניהלו את שליטתם באזורי היין בדרכים ואמצעים מגוונים. ראשית, הם מינו לכל אזור Wineführer, שהיה הממונה על כל ענייני היין ובעיקר, כמובן, על 3 פעילויות עיקריות: החרמה של נכסים ויינות, שוד יינות והעברתם לגרמניה וקביעת מכסות אספקה של יינות עילית – בעיקר שמפנייה - במחיר קבוע ומגוחך לצורך מכירת היינות בגרמניה ע"י המשטר וצבירת רווחי עתק לאוצר הגרמני. הממונים הללו לא היו אנשי צבא אלא מומחי יין, סוחרים ובעלי יקבים שטרם המלחמה היו בקשרים עסקיים רצופים ואף ידידים משפחתיים של הצרפתים! מטבעם היה שוני גדול ביניהם שהשפיע מהותית על אופן שליטתם באזור אליו הוצבו. בבורגון פרצו חיילים לבתים ולמרתפים; בשמפיין נשדדו יותר מ 2 מיליון בקבוקים בשבועות הראשונים של הכיבוש יחד עם רכוש אחר; בבורדו קלט Clarence Dillon הבעלים האמריקאי של Château Haut-Brion בית חולים שלם אולם הגרמנים הפכו אותו למגורי חיילים. הכרמים של Château Montrose הוחרמו לצורך מטווח רובים. וכך החל באזורים שונים הרס שיטתי של תעשיית היין.

הגרמנים מינו לכל אזור יין מפקד, שהיה אזרח משוק היין בגרמניה – Wineführer. הממונים הידועים התאימו לאזורים אליהם מונו ככפפה ליד: לשמפיין מונה Otto Klaebich מבית Matteüs-Müller; לבורגון הוצב Adolph Segnitz שהיה הסוכן והנציג של Romanée-Conti והחשוב ביותר היה Heinz Bömers שעמד בראש החברה הגדולה ביותר בגרמניה לייבוא יין מצרפת והוא הוצב בבורדו. אולם, היתה נקודת חולשה לגרמנים במינויים המקצועיים האלה משום שה Wineführers היו לעיתים יותר ידידים מאשר קצינים ממונים וחלקם הופיע תמיד בלבוש אזרחי על אף הכינוי שלהם "סוחרים במדים". גם Klaebich היה ידוע מאד בשמפיין ובעלי היקבים שמחו תחילה כששמעו על המינוי שלו "ולא של איזה איש בירה". גם משפחת Nonancourt הכירה אותו היטב, הוא היה נציגם בגרמניה של כמה בתי שמפנייה ובהם גם Lanson שבבעלות משפחת אמו של ברנרד.

Klaebich נולד בקוניאק! משפחתו היתה שם סוחרי ברנדי עוד לפני המלחמה הראשונה ועסקיהם הוחרמו ע"י הצרפתים לאחריה. הנה שוב יד הגורל וכעת הגרמנים שבים לשלוט. ואכן, Klaebich החל במלאכתו כמעט מיידית. ראשית החליט שעליו להפגין נוכחות בולטת ולכן לא שכר או החרים בית צנוע כמו Bömers בבורדו אלא החרים את שאטו Veuve Cliquot-Ponsardin שבו התגוררו גם בני משפחתו של הבעלים Bertrand de Vogöe והם גורשו מיידית מהשאטו. עם זאת נתקל Klaebich בבעייה גדולה מיד עם תחילת תפקידו – בציר 1940 היה אסון, תפוקת הכרמים צללה ל 20% מהממוצע, לא היתה אפשרות לספק לגרמניה את הכמויות שהוכתבו. הוא התחיל ללחוץ על אספקה מתוך המלאי של כל מי שהכיר אבל מולו עמד Bertrand de Vogöe שחשש ממלחמה פנימית בין בתי השמפניה אם יהיה אחד שיסכים לכך וכל התעשייה בשמפיין תחוסל. למול דרישתו של Klaebich לספק כל חודש חצי מיליון בקבוקים זימן De Vogöe את בעלי האחוזות ואת הכורמים והקים עמם ארגון יציג מול הגרמנים. הארגון, CIVC , לא יאומן, קיים עד היום! De Vogöe האמין בכל ליבו כי בתום המלחמה גרמניה תפסיד ועל כן חובה עליהם לנקוט בכל פעולה אפשרית על מנת לשמור ולשמר את "האוצר הצרפתי".

Klaebich התנגד והזמין את De Vogöe למשרדו בריימס והציג לו את התנאים הבאים: ראשית, תוכלו למכור לגרמניה ולבעלי בריתה וכן למסעדות, מלונות ומועדונים שבפיקוח גרמני. שנית, אין הנחות כלשהן. שלישית, בקבוק יימכר רק תמורת בקבוק ריק שיוחזר. רביעית, הוא נקב בכמויות הנדרשות לו כל חודש ובמחיר הקנייה וזאת ללא פשרות. De Vogöe ענה בשקט, "אין כל אפשרות לספק 2 מיליון בקבוקים לחודש". "עבדו בימי ראשון!" צעק Klaebich. בשקט De Vogöe סירב. שניהם הבינו היטב את גבולות הויכוח ולבסוף סיכמו כי הצרפתים יעבדו יותר – ובתנאי שהגרמנים יאפשרו אספקת חשמל סדירה. אבל אז קיבל ה Wineführer הוראה מגרינג להגדיל את הכמויות עבור חיל האוויר הגרמני. Klaebich חזר כעת ל De Vogöe הרבה יותר פשרני, הציג את הבעייה החדשה וביקש תמיכה. הוא הבטיח כי עמידה באספקות תפוצה על ידי אישורו לכל הצרכים והחומרים שעד כה נמנעו מהיצרנים כמו מלט, סוכר ודשנים ואפילו מזון לסוסים. המלט עזר במיוחד לבניית קירות ומחיצות במנהרות ובמרתפים להסתרת מיטב השמפניות והיינות האחרים. הרבה מאד מהבקבוקים שיועדו לגרמנים היו סתמיים, מאיכות ירודה במיוחד, אך נשאו את התווית היוקרתית "Reserved for the Wehrmacht"...

אבל מדי פעם הקונץ נכשל. Klaebich, כזכור היה מומחה לשמפניה. יום אחד הזמין אליו את Roger Hodez, מזכיר הסינדיקט של שמפיין ל... אפריטיף. "אף פעם לא שתינו יחד" אמר. בקבוק שמפניה נפתח. נו, כאשר Hodez הריח את המשקה הציף אותו משהו איום ונורא במיוחד. באומץ הוא טעם קצת והטעם לא היה רחוק מהריח הרע. Klaebich קירב את ראשו וצעק בסרקסטיות "זה מריח כמו צואה! זה מה שאתם רוצים למכור לצבא? אני דורש שבית השמפניה שייצר אותו יעוף מרשימת הספקים! אני לא מעז לשלוח את החומר שלו לברלין!"

Hodez מיהר ל De Vogöe שקבע כי השמפניה מהבית הוא תפוזר לבתים האחרים ותשווק תחת התוויות שלהם. Klaebich לעומת זאת החל בביצוע בדיקות פתע ובדק אקראית בקבוקים שיועדו לגרמניה. כך הגיע François Taittinger לכלא. הוא היה רק בן 20 ועזר ליקב המשפחתי כאשר הוזמן יום אחד ל Klaebich שירה לעברו "כיצד אתה מעז לשלוח לנו מי-ביוב מוגזים?" הצעיר בעל הפתיל הקצר ירה חזרה, "למי אכפת? זה לא מיועד לשתייה על ידי אנשים שמבינים משהו בשמפנייה!". בתא הכלא קיבלו את פניו יצרני שמפניה אחרים.

משלוחי השמפניה ברכבות שימשו למודיעין מעניין עבור המחתרת. כל משלוח העיד על חגיגה פוטנציאלית ביעד וכך בחלק מהיעדים התכוננו בנות הברית לפלישה או למבצע הגרמני מראש. כך היה לפני הפלישה לרומניה וכך לפני האופנסיבה הגדולה של רומל במצרים. דרישתו של Klaebich לפקקים ואריזה מותאמים לאזור חם מאד הביאה למידע שהועבר לאנגליה על האופנסיבה במדבר המערבי. גם כך חשד Klaebich כי De Vogöe ו Moët & Chandon עוזרים באופן פעיל למחתרת והא אכן צדק. לא בלבד שמבני היקב במתחמי Dom Pérignon נשרפו, הוסיף Klaebich גם דרישה אבסורדית לאספקה של 50,000 בקבוקים בשבוע! בתנאים אלה, סיפרו אנשי היקב, לא היתה שום אפשרות פרט להתנגדות.

שוב הזמין Klaebich את De Vogöe שהגיע עם Claude Fourmon. טלפון מהגסטאפו שלח אותם למעצר מיידי. Fourmon נשלח לברגן-בלזן ואילו De Vogöe נידון ל... מוות! הידיעה זעזעה את שמפיין ובפעם הראשונה בהיסטוריה פתחו כל בתי השמפניה בשביתה! ה Wineführer הכריז על השביתה כפעולת טרור ואיים בהפעלת כח רב, אבל בתי השמפניה התעלמו ואף החמירו את היקף השביתה. Klaebich הבין כי אין לו ברירה, עונש המוות של De Vogöe בוטל והומר במאסר.

גם הצרפתים שיפרו את תגובותיהם. בבורגון ובלואר הורדו מהמסילות קרונות עמוסים בחביות יין. כמעט בכל אזורי היין או בלילות העוצר יצאו חבורות של יצרני יין מצויידים בכל האמצעים שנדרשו לכך ורוקנו בשקט את החביות. בברלין רתחו לנוכח החביות הריקות והורו להעמיד חיילים בכל התחנות ואף להתקין מצופים בפתח החביות. זה לא מנע את Jean Michel Chevreau מעמק הלואר שיחד עם חבריו, בתום שאיבת היין מהחביות, מילאו אותן במים. בהמשך, בכל אזורי היין ביצעו היצרנים פעילויות שנקראו "הסתרה-בלוף-מריחה". בבורגון נדרשו היצרנים לספק לגרמנים את יינות האיכות אבל קיבלו נוזלים מדוללים במים ובברנדי נחות. בלואר הסתירו יין במערות, נטעו לפני הפתחים שיחים מהאזור, קברו בקבוקים בקרקע מתחת לגידולי הירקות – ועוד טריקים ושטיקים למיניהם. וגם לא מעט בוטות, כמו חזיר מחמד אצל Hugel באלזאס שנקרא בשם החיבה... אדולף.

אולם בסה"כ הפגיעה הכוללת במשק היין היתה עצומה. ב 1942 היה הייצור הכולל בצרפת כמחצית בלבד מזה של 1939! חלק מאחוזות היין של בורדו כמו Siran ו Palmer סבלו אפילו יותר.

פותחן יין צבאי גרמני ממלחמת העולם השניה

ולסיום, 3 אנקדוטות
- בחזית חוף התכלת נסוגו הגרמנים לפני הגעת הכוחות האמריקאים. צרפתי לבוש חגיגית במיוחד קיבל את הנחתים עם בקבוק מגנום של שמפנייה מובחרת ו 10 גביעים. "ברוכים הבאים, אך אם יורשה לי ביקורת אחת – אתם באיחור של 4 שנים!"

- באלזאס הביט Georges Huge בזעם ובצער אינסופי בחיילים גרמנים העוברים מיקב ליקב ומעמיסים ארגזי יין. הרגשתו השתפרה פלאים זמן קצר אחרי כן כאשר המטוסים הגרמנים העמוסים בתיבות היין היו כבדים מדי ולא יכלו להמריא. מרבית היין נשאר באלזאס, שהיה האזור האחרון לשחרור, ממש לפני תחילתו של בציר 1945.

- "שש אחרי המלחמה", הברון פיליפ דה רוטשילד מקבל מכתב וליבו הולם. החותמת מגרמניה. "ברון יקר, תמיד אהבתי את יינות מוטון וכעת אני תוהה האם תאפשר לי להיות הסוכן שלכם ולייצג אתכם בגרמניה". על החתום – בום! Heinz Bömers, ה Wineführer הידוע של בורדו. על אף הכאב והצער העצומים שגרמה לו המלחמה, על אף שאשתו הרוזנת Elizabeth de Chambure נהרגה בתא הגזים של מחנה ההשמדה Ravensbrück - תשובתו היתה מיידית, "מדוע לא, אנו בונים כעת אירופה חדשה" ענה הברון.

ה Champagne Campaign תם ונשלם.