בשנות השמונים, האינפלציה בארץ הייתה נוראית, סדרי גודל של 20%-30% בחודש, מחירי המוצרים השתנו בבוקר ובערב. בדרום אמריקה האינפלציה הייתה אפילו יותר מטורפת, כ 200% בחודש. בטיולים מאורגנים נהוג להעביר באמצעות הבנק את הכסף לספק מקומי בארץ היעד, והוא כבר עושה את כל הסידורים (מזמין את המלונות, אוטובוסים, טיסות וכו'). בשל שיעורי האינפלציה, לא ניתן היה להמשיך ולהעביר את הכסף באמצעות הבנקים, היות שבמהלך הימים שחלפו הכסף היה מאבד הרבה מאוד מערכו. לכן, המדריכים היו מקבלים מזומנים, שאותם הם נהגו להעביר לידי הספקים המקומיים, במדינות אליהן הם יצאו לטיולים.
הייתי אמור לצאת לטיול של חודש בדרום אמריקה עם קבוצה של שלושים ושניים נוסעים. זה טיול לא זול בכלל. במשרדי חברת הנסיעות קיבלתי לידי 78,000 דולר במזומן, באמצעותם הייתי אמור לשלם למשרד נסיעות בריו דה ז'נרו, עבור טיסות המשך לארגנטינה וממנה, עבור המלונות, האוטובוסים, הכניסות לאתרים ועוד.
78 אלף דולר זה הרבה כסף. בשנות ה 80 זה היה ה-מ-ו-ן כסף. אני זוכר ששבוע לפני מועד הטיול, רכשנו, אשתי ואני בית בשדרות ב 38 אלף דולר. על מנת שלא למשוך תשומת לב מיותרת, הכנסתי את כל חבילות הכסף לתיק ספורט פשוט ורגיל למראה בצבע כחול. ההנחיה שקיבלתי הייתה שמיד לאחר הנחיתה בברזיל, עלי להשאיר את הקבוצה במלון ולהגיע לספק המקומי כדי למסור לו את הכסף.
לאחר טיסת המשך ממדריד, נחתנו בשעת לילה בריו דה ז'נרו. בכל אותן השעות שחלפו תיק הפלסטיק לא מש ממני ולו לרגע. הגעתי עם הקבוצה לבית המלון, חילקתי לכולם חדרים, וידאתי שכולם הסתדרו ומיהרתי לצאת לספק המקומי שהמתין לי במשרדו. רציתי להיפטר כמה שיותר מהר מהכסף הרב שהיה ברשותי. ידעתי שבריו דה ז'נרו רוצחים, ללא ניד עפעף, עבור דולר בודד, ואני מסתובב לי עם עשרות אלפי דולרים ברחוב. סכנת נפשות של ממש.
יצאתי מהמלון ועצרתי מונית. נתתי לנהג את הכתובת, שהייתה בקצה השני של העיר. כעבור כשעה הגענו ליעד. ריו היא עיר ענקית, מתגוררים בה למעלה מעשרה מיליון תושבים, גם בלילה התנועה בה סואנת, יש לה קצב משלה.
יצאתי מהמונית ורכנתי כדי לשלם לנהג. המדרכה הייתה גבוהה מאוד והייתי צריך להתכופף כדי לשלם. לא רציתי להניח את תיק הכסף על הקרקע, לכן הנחתי אותו על גג המונית מול עיני והתכופפתי כלפי הנהג. שילמתי לו את שביקש, נופפתי לו לשלום, הסתובבתי והתחלתי לפסוע לעבר הבניין בו שכן משרד הנסיעות המקומי. הלכתי כעשרה צעדים ולפתע קלטתי שהתיק לא בידי. שכחתי אותו על גג המונית!! הסתובבתי כנשוך נחש, אבל המונית כבר נסעה לדרכה.
בריו יש כרבע מיליון מוניות, כולן צבועות בצהוב. התחלתי לרוץ בטירוף לאורך הרחוב, קדימה ואחורה ושוב קדימה בניסיון לאתר את המונית, אבל היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. הרחבתי את החיפושים לרחובות מקבילים, הגעתי בריצה לצמתים שונים, ראיתי עשרות מוניות, אבל לא הצלחתי למצוא את המונית עם התיק הכחול שלי על הגג.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעמדתי אובד עצות ולא ידעתי מה לעשות! שלושים ושניים נוסעים שילמו עבור טיול ואני נותרתי בלי פרוטה ובלי כל יכולת לשלם עבור המשך הטיול. בחברה בארץ הדגישו לי שלכסף מזומן אין ביטוח ושכל האחריות מוטלת עלי. בייאושי פניתי לכיוון תחנת המשטרה שהייתה באזור. בדרך נכנסתי לתא טלפון ציבורי וצלצלתי לאשתי. סיפרתי לה מה שקרה. היא שאלה מה עושים? ביקשתי שתלך לאבא שלי וביחד שייגשו לבנק לברר אם ניתן לקבל משכנתא שנייה לבית שזה עתה קנינו. היא פרצה בבכי. מה יכולתי לעשות? הייתי חייב כסף כדי להמשיך את הטיול.
כולי רטוב מזיעה, סחוט ומיואש נכנסתי לתחנת המשטרה וסיפרתי להם את שקרה לי. שאלתי אם הם יכולים לעזור לי לחפש את נהג המונית. הם צחקו לי בפנים, "תשכח מהכסף" ייעץ לי קצין משטרה ומיהר לצאת מהתחנה. הבנתי בדיעבד שעשיתי טעות ושהשוטרים ממהרים כדי לנסות ולאתר את תיק הכסף שלי ולספח אותו לעצמם.
הכול סביבי נראה לי שחור וללא כל תקווה, חשתי ריקנות נוראית. הלכתי חסר אנרגיות וחסר אונים, גורר את רגלי לאורך הרחובות הסואנים. חלפו להן כבר ארבע שעות מאז שנעלם לי התיק והיה ברור לי שאין כל סיכוי לאתר את הכסף שאיבדתי. ידעתי שעלי ליצור קשר עם הסוכנות בארץ, לדווח להם על שקרה ולחפש פתרון כלשהוא למצב שנוצר. לא היה לי כוח נפשי לעשות זאת.
במהלך ההליכה הגעתי לצומת גדולה ממש במרכזה של ריו, עמדתי יחד עם המוני בני אדם בצד אחד של הצומת, מחכה שיידלק האור הירוק ברמזור, כדי שניתן יהיה לחצות את הכביש. התנועה נעצרה ואני, יחד עם גל האנשים שסביבי, צעדתי על מעבר החצייה.
לפתע, ממש במקרה, תוך כדי חציית הכביש הסטתי את ראשי ימינה. היה נדמה לי שאני רואה משהו על גג הרכב השלישי שבטור המכוניות. לא הייתי בטוח, אבל נראה היה לי שזו מונית. פניתי ימינה והלכתי לכיוונה, ככל שהתקרבתי ראיתי שמדובר בתיק שנמצא על גג מונית. לא הייתי בטוח בכלל שזה התיק שלי, חששתי שזה של מישהו אחר. חלפתי לצד המונית, בלי לעצור הושטתי את ידי ומשכתי את התיק הכחול אלי.
המשכתי בהליכה מהירה, מחזיק את התיק צמוד אלי לחזה. חיכיתי לשמוע צעקות של "לאדראהו, לאדראהו" (גנב, גנב) בפורטוגזית, שום צעקה לא נשמעה. עליתי למדרכה, ממשיך בהליכה מהירה, פתחתי את רוכסן התיק, ראיתי את חבילות הדולרים שבתוכו, סגרתי את הרוכסן... ומאז אני מאמין בגורל. אם משהו צריך לקרות הוא יקרה.
אחד האנשים החכמים ביותר שחיו על כדור הארץ, אלברט איינשטיין, אמר פעם "הכל נקבע מראש, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם. כולנו רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם".
כמה נכון!!
