צילום: ולדיסלב גורניך

הכירו שלושה ייננים: אור נידבך מיקב תבור, מאירם הראל מיקב אמפורה ואוליביה פרתי מיקב טפרברג. הם להוטים מאוד אחר עשיית יין, אחר עולם היין, תרבות של יין והאנשים הסובבים אותם, הם גם נמצאים היום במקום שדורש המון סבלנות, לצד הרצון האישי להתקדם ולהתפתח. אל תטעו, הם מרגישים שהם מגשימים את עצמם ומרוצים מאוד מעבודתם, אבל הם גם יודעים שהמטרה היא להיות הקברניט ולא סגנו.

אור נידבך, בן 39, יליד קיבוץ גשר, מתגורר כיום במושב שרונה. עבד כברמן במסעדות באזורו ובתל אביב. לאחר מפגשים רבים עם יקבים ומדריכי יין וטיול בארגנטינה אחרי הצבא, הבין שהוא רוצה לשלב בין אהבתו לחקלאות וסקרנותו ליין. סיים תואר ראשון בפקולטה לחקלאות בשנת 2009, התקבל ליקב תבור ולאחר שני בצירים נסע לאונ' דייויס בקליפורניה יחד עם אשתו ושם גם נולדה בתו הראשונה. בין מחשבות להישאר או לחזור, הגיע טלפון מיקב תבור שהפך את נידבך ליינן מספר 2 של היינן אריה נשר.

מאירם הראל, בן 32, יליד טבריה. בן למשפחת אופים, תמיד התעסק כילד עם שמרים ומחמצות. לאחר שהחל לימודים וגילה שלא זה הכיוון, נסע לאירופה וביקר בשלל יקבים וכרמים תוך שהוא עובד בחלקם תמורת לינה ואוכל. האושר שהמסע סיפק לו הביא אותו ללמוד את הנושא. שנתיים במכללת אוהלו (קצרין), נסיעה לצרפת, לימוד השפה הצרפתית והשלמת קורסים ב C.F.P.P.A. בבורגון, העניקו לו תואר ראשון במדעי הגפן והיין עם התמקצעות בויטופתולוגיה בשנת 2015. זוגתו שהפכה לאשתו חלמה על לימודים באוניברסיטה העברית וכשהוא סיים את לימודיו הגיע זמנה לממש את שלה. הם חזרו לישראל והראל נקלט ביקב אמפורה, שם הוא משמש מספר 2 ליינן מעיין קושיצקי החל מנובמבר 2016.

אוליבייה פרתי, בן 43, יליד פריז (צרפת). עלה לישראל כשהיה בן 9 ולאחר שסיים את שירותו הצבאי, נסע לעבוד במסעדה של בן דודו בפריז. כשחזר לארץ בשנת 1997 הפך למלצר יין, פשוט כי נראה היה למסעדה בה עבד שהיותו צרפתי במקור מספיקה. הוא למד אצל יאיר היידו בבית הספר שהיה לדרך היין, התאהב ובמקום ללמוד רוקחות כפי שהיה בתכנית, סיים תואר ראשון במדעי הצמח בפקולטה לחקלאות. הצעה מעניינת, קיבל פרתי מיקבי כרמל באמצעות ד"ר רוני שפירא. הם חיפשו יינן כדי לשלוח ללימודים בחו"ל (כפי שעשו גם בעבר) תמורת התחייבות ל 10 שנות עבודה. פרתי הסכים, התחתן (2003) ונסע ללמוד לתואר שני באונ' בורדו. יומיים לפני חזרתו לישראל בשיחה עם משה מירון, מנכ"ל היקב דאז, התברר כי לא היה ליקב צורך ביינן נוסף וכך שוחרר פרתי מהחוזה הכובל. פגישתו עם אנשי יקב טפרברג הפכה אותו ליינן מספר 2 של שיקי ראוכברגר בשנת 2005.

על יין ודעות קדומות

אור נדבך, יקב תבור

שלושתם מעידים שטוב להם היכן שהם כיום, הם שמחים לבוא לעבודה ואינם מצטערים לרגע על ההחלטות שקיבלו בדרך. הם גם מתמודדים עם דעות קדומות על כך שאצלם עובדים רק בבציר ובשאר השנה נחים (מה, לא?) או שהם פשוט שותים כל היום בזמן שהיין עושה את עצמו (שיוכיחו אחרת...). אז אם נאמין להם שזה לא באמת כך, והם באמת עובדים, נמצא שלדור הצעיר של הייננים אין תמיד שפה משותפת עם מי שמנווטים את הספינה, אבל בהטרוגניות כמו בהומוגניות יש יתרונות וחסרונות כל עוד היא מתנהלת בהרמוניה.

הראל למשל עובד עם קושיצקי, שניהם חדשים ביקב באופן יחסי ושניהם קרובים בגיל יותר מהייננים האחרים בכתבה. הוא רואה בקושיצקי גם שותף לעבודה וגם מנטור, אולם הוא מקפיד לאסוף חוויות, ידע ומיומנות מכל מי שהוא פוגש. נידבך לעומתו עובד עם נשר והפערים ביניהם מתבטאים בגיל, ברקע ובהשכלה הייננית. יחד עם זאת הוא מספר כי יש ביניהם חברות על רקע מקצועי, חברות שנראה שנידבך שואב ממנה המון עניין, אבל ללא קירבה אישית. גם במקרה זה נידבך רואה בנשר גם שותף וגם מנטור מתוקף הקרבה הרבה שהם חולקים בעבודה. פרתי הוא אולי המקרה הקיצוני בין השלושה מבחינת הפערים. הוא מצהיר מיד: "אנחנו שונים מאוד בכל דבר, אנחנו מתווכחים כל הזמן, אנחנו מסכימים הרבה על תיאור היין, אבל לא על המסקנות להמשך העבודה עמו. בשנים הראשונות חשבתי שהלימודים הם הסיבה לפער, אך ככל שאני חושב על זה יותר זה פער השנים. מבחינה אישית, שיקי (ראוכברגר) לפני שהוא יינן הוא אדם... שיקי אדם מאוד נח ואני מאוד אימפולסיבי. אנחנו מצליחים להגיע למשהו טוב כי אנחנו מאד שונים באופי".

ייננות זה עניין אמוציונאלי

מאירם הראל, יקב אמפורה  //  צילום: שני בריל

הותיקים שבהם (נידבך ופרתי) זוכרים את היינות הראשונים שלהם ביקב: אצל נידבך זהו "סופה 2013" (יקב תבור) בלנד של קברנה סוביניון ופטי סירה. אצל פרתי זהו "רוזה טרה 2005" (יקב טפרברג). היה זה יין שלא תוכנן, אבל נוצר מחלקה עם בעיות שהובילו לבציר שענביו הובלו למוצא שם פעל היקב הישן. "התרגשתי כי זו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי ביין באופן יותר אישי. התקשרתי בזמן הנסיעה למוצא, לחברים בבורדו וביקשתי שיזכירו לי איך עושים רוזה (עד אז הכין יין לבן ואדום). הייתי צריך לפתוח ספרים ולקבל חיזוק מחברים".

שאלנו עם אילו זני ענבים היו רוצים עוד הייננים לעבוד ובאילו מקומות בעולם. נידבך מפריד בין הלב והראש. "הלב שולח אותי להונגריה שם סבא (גוטמן) של אימי היה אגרונום ויינן די מוכר בטוקאי לפני מלחמת העולם השנייה. יש בטוקאי מצבה לזכר היהודים שנספו בשואה ויש שם הרבה ממשפחת גוטמן. הונגריה היא מדינה מדהימה עם פוטנציאל אדיר שאינו ממומש". מאידך "הראש היה שולח אותי לעולם החדש לארה"ב ואוסטרליה כי שם יש יד חופשית. אני אוהב לנסות ולהתנסות וזה פשוט יותר שם. גם הקרבה לאקדמיה מובילה זה חשוב". נידבך אוהב לעבוד ביקב תבור עם הזנים סירה ורוסאן. אלו זנים ורסטיליים מאוד לדבריו ומשמשים לסגנונות שונים. יחד עם זאת היה רוצה להתנסות עם הזן אלבריניו שנפוץ בספרד ופורטוגל ומורבדר שאין כרגע ביקב.

הראל השיב כי שמורה לו פינה חמה בלב לזני בורגון בשל לימודיו באיזור, אולם המשקל נוטה מבחינתו יותר לאיזור הגידול ופחות לזנים. חוץ מזה טוב לו איפה שהוא נמצא עכשיו ומחשבותיו אינן נודדות לאיזורי יין אחרים בשלב זה.

פרתי אוהב מאוד לעבוד עם זנים שלדעתו מתחברים למזג האוויר בישראל כמו מרסלאן, מלבק, פטי ורדו ופטי סירה אבל היה רוצה להתנסות עם הזנים ורמנטינו (לבן) וסקורסיולו (אדום) שניהם מהאי הצרפתי קורסיקה. "אני מעריך שחלק מהאיזוריות של קורסיקה אינה רחוקה מזו שלנו". אם היה צריך לבחור כעת איזור יין בעולם לעבוד בו היה בוחר את ניו זילנד בגלל זני הענבים הלבנים והאפשרויות בתחום זה. הוא גם מעיר הערה חשובה – "כשלומדים בבורדו מתאימים למשל שוקולד ליינות האיזור ולא שואלים מה חדש, יש מסורת. בישראל מחפשים כל הזמן משהו חדש".

מילה על תעשיית היין הישראלית

אוליבייה פרתי, יקב טפרברג

הם אוהבים את התעשייה הישראלית, כבר אמרנו? ובכל זאת יש להם כמה השגות והצעות. הראל למשל חושב שדווקא העובדה שמדובר בתעשייה קטנה מאפשרת לה לפרוץ גבולות ולנסות דברים חדשים. אולם היה גם שמח לו התעשייה הייתה קצת יותר מלוכדת מכפי שהיא כיום. פרתי מדבר למשל על הנראות – למי שאינו יודע יקב טפרברג שוכן כמו מרבית היקבים הגדולים בישראל באיזורים המוגדרים אזורי תעשיה וזאת בניגוד לכל הגיון, מחשבה רומנטית או שייכות בין מוצר ונופי יצירתו. בנוסף, הדבר העיקרי מבחינתו הוא הצורך של התעשייה להתמקד באכיפת תקן היין בישראל. לא פחות מכך מדבר פרתי על הקולגיאליות שיש בין ייננים בישראל, לעומת מלחמות הניטשות בין אנשי מכירות ושיווק ומכאן חוסר שת"פ בין היקבים בתחום היצוא. "אני חושב שהבעיה נובעת מכך שביקבים הגדולים המנכ"לים לרוב חיצוניים ולא הבעלים. הם מגיעים ל 2-4 שנים ומתחלפים. במצב כזה לא כדאי להם להשקיע מחשבה 10-12 שנים קדימה".

נידבך היה רוצה לראות תעשייה שמתמקדת בקידום של רעיון האיזוריות. "נושא האיזורים והזנים משפיע אחד על השני בעולם. הצרכן הישראלי והבינ"ל קצת מבולבלים וזה פוגע בשיווק שלנו כאיזור יין איכותי כפי שהוא בפועל. התעשייה כל הזמן מנסה דברים חדשים ובסוף נצטרך להתמקד יותר. לסמן איזוריות וזנים וזה ייתן לנו הכרה טובה יותר בעולם. ליוון זה עבד ותוך כמה שנים היא הפכה נחשקת. יש לנו פורום של ייננים ואגרונומים שמתכנס מפעם לפעם וועדה שדנה יחד עם אנשים מתחומי הגיאוגרפיה וטופוגרפיה באיזוריות. אם אנחנו, אנשי המקצוע, נגיש הצעה מסודרת משלנו וכל שיוותר הוא לאשר אותה במשרד החקלאות או הכלכלה, אין ספק שזה יכול לפגוע ביקבים מסוימים אבל מקווה שנצליח לגבור על המחלוקות. אולי בתוך 5 שנים. אבל יכול להיות שאני אופטימיסט חסר תקנה".

כמה סבלנות יש לשלושה עד שיימאס להם להיות מספר 2?
פרתי שעובד ביקב 13 שנים אומר בגלוי ובפירוש שירצה להיות יום אחד יינן ראשי. "אחפש מקום שאני טוב בו יותר מאשר התפקיד שאעשה בו. ייננות זה לא מקצוע אצלי, אלא אורח חיים. חשוב לי מקום טוב לפני טייטל... ולמרות זאת זה עוד לא הזמן וחוץ מזה יש לי מרחב פעולה רחב מאוד מאוד". הראל, חדש יחסית ביקב, "מרגיש סיפוק בקונסטלציה הנוכחית. אני לא מרגיש מספר 2 או 1 אלא מרגיש כחלק ממערכת היקב". אסור לשכוח שקושיצקי אינו חי בישראל על אף היותו דמות דומיננטית ביקב אמפורה. אחרון חביב, נידבך שנמצא בתפקידו חמישה בצירים אומר גם הוא שברור שירצה להוביל יום אחד יקב אולם "כרגע אני מאוד שמח על המקום שלי, יש הרבה יתרונות להיות מספר 2". הוא מדגיש כי בתפקידו יש לו יותר זמן להתעסק ביין ופחות באדמיניסטרציות שונות.

ייננים אלה ועוד שכמותם הם העתיד של תעשיית היין הישראלית, הם הידיים שלה, הראש שלה והלב שלה. אל לנו לשכוח שגם אם הרומנטיקה של היין היא איטית, העולם נע בקצב מהיר מבעבר ולדור הצעיר יש הרבה מאוד מה לתרום.